ארמדילים – תמונות מקרב תת-קרקעי

תרגום יורם מלצר

עריכה: ינון קחטן

דאנאקוד: 2492037

20 ש"ח

מחיר קטלוגי:

74

 ₪

מחיר באתר:

74.00 20.00

7 במלאי

גב הספר

מספרדית: יורם מלצרמקום ההתרחשות של ארמדילים הוא איי מַלווינס בזמן המלחמה בין ארגנטינה לבריטניה, הידועה בשם מלחמת פוקלנד (אפריל-יוני 1982), אך הוא אינו עוסק במלחמה.גיבורי הרומן הם חיילי הצבא הארגנטיני שמנסים לשרוד. המוסר הערכי המבדיל בין טוב ורע וכן שאר ערכי החברה נמדדים כאן בראייה שונה ובלתי צפויה; ארמדילים קובע סוגה לעצמו.פוגוויל יצר ברומן ניסוי חברתי מרתק - בדיוני, אך פעמים מציאותי עד כאב - והקורא זוכה לצפות בהתרחשות התת-קרקעית הזו כמו דרך זכוכית שקופה, בדרךהמזכירה את התבוננותם של תלמידים בנמלים בשיעורי הטבע. ואכן, חיי האדם בעולם שיצר פוגוויל אינם שווים יותר מחיי נמלה.מדובר באחד הרומנים הלטינו-אמריקניים החשובים במחצית השניה של המאה ה-20. ההשפעה של הטקסט על הקורא לא פגה עם סיום קריאת הרומן."...חזק, יבש, ארסי, נרקוטי, מלהיב, ממכר" איגנַסיו אֵצֵ'וֵרִייה"בעולם של פוגוויל יסודות הקיום הבסיסיים ביותר גוברים על הכול, חוץ מהדמיון" ניק קייסטוֹר"לאחר פוגוויל דבר עוד אינו כפי שהיה בספרות בשפה הספרדית" דמיאן טבּרובסקי

מתוך הספר

שלא היה זה כך, כך נדמָה לו. לא צהוב כמו קרם. דביק יותר מקרם. דביק, מִשְחָתִי. נדבק לבגדים, נכנס דרך הפתח במעיל, נכנס לנעליים הצבאיות, מספיג את הגרביים. בין הבהונות, קר, מרגישים בו לאחר מכן."נוכֵחַ!" אמר קול של גרון גדוש."היכנס," הוא ענה. לא "תיכנס", אלא "היכנס." כך היה עליהם לומר.ואז הקול מהחוץ אמר "חוֹם," ובחור ספוג בבוץ התגלגל לעברו ברעש."לא קר," אמר הבחור שהגיע, "אבל היה כדאי לחזק עוד קצת את הקורה הרוחבית...""זה ייעשה בהמשך," הוא אמר לו, בעודו מרגיש שהשני מסתדר ממול, מכוסה בבוץ, רטוב, נושם נשימות מקוטעות.הוא דמיין את השלג לבן, קל, יורד בקו ישר אל הקרקע ולאחר מכן מונח עליה עד שהוא מכסה אותה בשמיכה לבנה של שלג. אבל השלג הזה שם, צהוב, לא ירד: הוא נסחף אופקית בגלל הרוח, נדבק לדברים, נגרר לאחר מכן על הקרקע ובין העשבים כדי למצוץ את האבק הדק של האדמה. הוא נעשה חוּם והפך לבוץ. ולזה קראו שלג כשאמרו שיש שלג בדרכי הגישה. שלג: בוץ כבד, קפוא, קר ודביק.בכפר שלו ירד שלג פעמיים, הוא ישן, וכשהתעורר והביט מבעד לחלון השלג כבר נמס. בטלוויזיה השלג לבן. הוא מכסה הכול. במקומות ההם אנשים עושים סקי ומחליקים על השלג. והשלג אינו שוקע ואינו הופך לבוץ ואינו חודר לבגדים, ולאנשים יש מזחלות עם פעמונים ואפילו פרחים. בחוץ, לא: במורד הסלעי, כבשה, ג'יפ ובחורים אחדים הידרדרו באשמת השלג החום, החלקלק כסבון. ולא היו פרחים או עצים או מוזיקה. רק רוח וקור היו בחוץ."ממשיך לרדת שלג?" הוא ביקש לדעת.הוא חש בחשכה שהבחור שהגיע מניד בראשו. הוא התעקש:"ממשיך או לא ממשיך?""לא. כבר לא," השיב הקול באי חשק, בעייפות.כעת, כשהוא שמע אותו משיב, הוא זיהה שהשני הניד בראשו מצד לצד. לאחר מכן הוארו פניו, אדמדמות: הוא ינק סיגריה שהדיפה ריח כמו של סיגריות "ג'וֹקי" הארגנטיניות."תביא שאכטה!" הוא ביקש, אבל כיוון שעבר עליו זמן רב כל כך בלי לדבר, קולו בקע שבור."מה?" ביקש להבין הבחור שהגיע."שאכטה! שלוּק!" הוא פקד.האור האדום הקטן קרב אליו בעוד השני מסכים באמרו:"טוב, בסדר...!"הוא לקח את האור הקטן בזהירות. ללא כפפות, אצבעותיו הקשות לחצו קודם את ציפורניו של השני, ומהן החליקו עד לפילטר. זו הייתה סיגריית "ג'וקי," הוא זיהה אותה כשהייתה בפיו. הוא ינק ממנה פעמיים, ופעמיים התרחבה הנקודה האדומה וחיממה את פניו."בוא הנה, אמרת אחת!" מחה הקול."הנה, זהו," אמר הוא והחזיר את הסיגריה, שכעת, כשהקטע הבוער גדל וחצה את האוויר השחור, דמתה לחרק מעופף, מאיר."לא אמרו שיש הרבה סיגריות?" המשיך השני במחאתו, יונק מהסיגריה."זה נכון שיש," אמר הוא. "אבל בוא נחסוך!""כמה יש?""בערך ארבעים קרטונים: כמעט ארגז.""זה משהו כמו ארבע מאות חפיסות...!" התפעל השני, פולט לעברו עוד עשן."כן," הוא אמר. לא התחשק לו לחשב."וכמה אנחנו?" הוא שאל."עכשיו עשרים ושישה, או עשרים ושבעה," אמר הוא."זה הרבה!""הרבה מה?""אנשים," אמר השני והציע לו: "אתה רוצה את הסוף?""כן," אמר הוא ואסף את האור הקטן באוויר וינק עד שהרגיש את תערובת עשן הטבק וטעם הקרטון והפלסטיק של הפילטר שנשרף. הוא כיבה אותה על הקרקע, ואמר:"נגמרה..."השני דיבר. הוא רצה לדעת:"מי שומר על הסיגריות...?""אחד, פִּיפּוֹ פֶּסְקָדוֹר.""פיפו? והוא שווה משהו?""לא יודע," הוא אמר. הוא עמד להביע דעה, אבל לא ידע מי זה שהגיע. הוא חיפש את הפנס. הוא מישש את האדמה הקשה, את התיק עם האקדחים, ולאחר מכן בוץ, ואז סמרטוט ניקוי ועוד בוץ ולאחר מכן נגע בארגז הכלים. הוא הכניס את האצבעות עד שמצא את פנס הפלסטיק הקטן. הוא האיר על הרצפה. באור שחזר הוא זיהה את פני הדובר. זה היה פּוֹרְטֶנְיוֹ אחד, לוּסִיאָנִי."אתה לוסיאני," הוא אמר."כן, למה?""רציתי לדעת. אתה יודע לחשב טוב?"השני אמר שכן והוא שאל:"כמה זה יוצא? יש ארבעים קרטונים ארוכים שלמים.""כבר חישבתי לך," אמר לוסיאני, "זה ארבע מאות קופסאות של עשרים. אילו היינו עשרים היו צריכות להיות עשרים קופסאות לכל אחד. כולם מעשנים?""לא. לא כולם.""אז זה צריך להיות בערך ככה: עשרים קופסאות לכל אחד.""חודש של עישון, פחות או יותר," הוא אמר."חודש או יותר, לפי כמה שאתה מעשן.""היה צריך," הוא חשב ודיבר, "להשיג עוד סיגריות.""והאחרים? מה הם אומרים?""הם אומרים שצריך לחפש עוד סוכר. התורכי מחפש סוכר. האנשים רוצים דברים מתוקים," הוא הודיע."מה זאת אומרת שאין סוכר?" אמר לוסיאני. "מי שומר על הסוכר?""פיפו פסקדור," הוא אמר."והוא למטה?""מה?""פיפו: פיפו למטה?""כן," הוא אמר."היי, פיפו!" צעק לוסיאני וקולו הדהד במחילה התתֿקרקעית.מלמטה נשמע קול מהסה."מה קרה?" אמר לוסיאני."אל תצעק," הוא הסביר לו בקול נמוך: "הם ישנים!""היי, פיפו!" אמר לוסיאני, מפיח מהבל פיו במילים, כדי שתגענה רחוק בלי להעיר איש: "כמה סוכר נשאר?""מי אתה?" שאל הקול מלמטה."לוסיאני.""אז מה לכל הרוחות אכפת לך!" אמר פיפו."רציתי לדעת," הוא הצטדק."לדעת, לדעת!" מחה פיפו. "למה אתה לא עובד...!""אני עובד," אמר לוסיאני."טוב... אין סוכר, בחור," אמר פיפו: "יש רק למָאטֶה של הבוקר ולמקרה שיבואו הקצינים. ועכשיו תשתוק! היי, קיקיטו!" קולו של פיפו פנה אליו."מה?""אתה יודע מה?""לא. מה?""תגיד לדפוק הזה שישאל פחות שאלות ושיצא החוצה וישיג סוכר.""טוב, בסדר..." הוא אמר ושב להביט בפניו של לוסיאני באור העמום שנפלט מהפנס שהיה שעוּן על קיר הבוץ.אסור לעולם להאיר על הפנים בפנס. בהתחלה, כשמישהו היה מבקש פנס, תמיד העבירו לו אותו דולק, והפנו את האור אל הפנים. זה הכאיב: העיניים כאבו והפסקת לראות לרגע. למטה – מרוב שחשוך – ובחוץ, כי מסתובבים תמיד בלילה ובקור, האור מכאיב בעיניים. מישהו היה מאיר על הפנים והעיניים היו מתמלאות בדמעות, והן היו כואבות מאחור והראייה הייתה אובדת. אחר כך הדמעות זלגו ושרפו את עצמות הלחיים שהיו שרופות מהשמש בתעלות. הן צרבו.לאחר מכן לוסיאני שתק. מי שמגיע מדבר כשהוא נכנס. מי שמגיע בא לאחר שעבר עליו זמן רב בלי לדבר, מרוב שהוא הלך בחשכה, מרוב שעשה שמירות על איזה הר, מחכה לחשכה. הוא בא לאחר שתיקה שנמשכה זמן כה רב, שכשהוא מוצא את עצמו בחוֹם הוא מתחיל לדבר.כמו שכשהם מתעוררים: הם מתעוררים ומתחילים לדבר.בארובה הצדדית כמה התחילו להתעורר. קולותיהם נשמעו:"מה השעה?" אמר קול דקיק, דביק משינה."שבע.""בלילה?" היה זה אותו הקול."כן, בלילה.""אה...""לא!" קטע אותם קול אחר, בניגון של העיר קורדובה, "השעה עמדה להיות שבע בצהריים!"מישהו צחק. מישהו קילל. בין הרעשים הללו היו רעשים אחרים, כמו של קסדות וכדים נחבטים. אחד דיבר:"אה... הלו, אורוגוואִי!""מה?" נשמעה התשובה."רציתי לדעת... אם אתה אורוגוואִי, למה לכל הרוחות אתה כאן?""כי רשמו אותי בתור ארגנטיני. אני ארגנטיני!""מזל!" אמר קול מנומנם."תשמע... אז למה קוראים לך אורוגוואִי?""כי נולדתי שם, באתי כשהייתי קטן...""אורוגוואי חרא של מקום...!""כן," זה היה קולו של האורוגוואִי, "הזקן שלי אומר שזה חרא של מקום.""הזקן שלך אורוגוואִי?""כן... 'מזרחי'!""והזקנה שלך?""לא. היא מתה. גם היא הייתה מאורוגוואי...""גַרְדֶל היה אורוגוואִי..." אמר מישהו כדי לדלג על עניין המתה."לא... הוא היה צרפתי!" אמר האורוגוואִי."צרפתי ומזדיין בתחת," הוסיף מישהו, "קראתי את זה בספר על ההיסטוריה של הטנגו.""גרדל... מזדיין בתחת?" פקפק בעל הקול הדקיק."כן," אמר זה שקרא. "הוא היה צרפתי ומזדיין בתחת ומסומם!"לאחר מכן, הקול ששאל מה השעה התעקש:"אז מה השעה...?""שבע וחמישה," השיב קולו של מי שידע את השעה, ולאחר מכן צעק: "הלו... להתעורר! בשמונה אתם יוצאים...!""טוב מאוד," אמר אחד. "ככה נוכל לנשום. ריח החרא פה כבר בלתי נסבל...!"

ספרים מומלצים בקטגוריה זו

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת

היו הראשונים לכתוב ביקורת על הספר "ארמדילים – תמונות מקרב תת-קרקעי"

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.

דילוג לתוכן