על בית ומילים

זיכרון ילדותרחבת הכניסה לבית, שממנה יורדות מדרגות אבן לעבר שער הכניסה. אני כבת ארבע, יושבת על אחת המדרגות. רוח עזה נושבת, ופחד אימים משתרר עליי, שבאין במה להיאחז לא אצליח לדבוק במקום הישיבה שלי והרוח, כוח סוחף שאין לעצור בעדו, עוד מעט קט תעקור אותי ממקומי ותישאני מכאן אל מרחקים עלומים. תמונה זו וההרגשה שנסכה בלבי מתקשרת בנפשי לסמל של גורל היעקרות ונדידה ממקום למקום, כפי שחוויתי אותו בהמשך חיי; ספר שיריי הראשון נקרא בשם יריעה ברוח. איני זוכרת איך הסתיים האירוע, שחרת עצמו בזיכרוני הן מכוח תחושת האימה כחוויה ראשונית עוצמתית, הן במשמעות הסמלית שנפשי ייחסה לו. אפשר שפרצתי בבכי מר, ושלקול הזעקה יצאו אליי אמי או דודתי, וכי זרועות חובקות הרגיעו את סערת הנפש, שניזונה מן הסתם מאותו ניחוש שבלב בדבר כוחות אדירים, שאינם בשליטת הגוף או הרצון, אשר אורבים ומתנכלים לשלום הילדה שהייתי. ושמא באותו פחד נרמז לי דבר מה קמאי הקשור בהיעקרות, אך גם במעוף, בפרידה אך גם בהינשאות למחוזות קיום לא נודעים, בצורך להיאחז – מן הסתם במדרגה – כמציל נפש, אך גם באפשרות להרפות ולהינשא על כנפי גורל עלום. וייתכן, כמובן, שהרוח העזה נרגעה ועמה שככה גם עוצמת החרדה, בהותירה, בדומה לנבט הפרח שנשתל בקרקע ידועת פורענות, את זכר הוויית האסון האורב, הנטועה מאז בעומק הנפש.