אהבה בחרוק שיניים

אל גבריאל צדוק התוודעתי בשעה של מצוקה, ומיד נסתלסלה בתוכי חשדנות טורדנית, מעין צמרור תת-עורי המתריע על סכנה. חשדנות זו עמדה בינינו במשך כל הערב הראשון להיכרותנו, ולא פגה גם במשך כל השנה המסוערת שבה אהבנו זה את זה אהבה קשה, עתירת נפתולים וחסרת סיכוי, כחלום נטול פשר. הוא פלש לחיי בשוליה של פרשת אהבים אחרת, חבוטה ודמועה אף היא, וכהרף עין מחה את רישומה. גם את רגשות האשם, גם את כאב הפרדה, גם את הזכרונות. את רישומו שלו לא הצליח איש למחות מעולם. שנים רבות לא סלחתי לו על כך.ראשית הדברים בקיץ של שנת 1956, וכך אירעו:בחצות לילה תל-אביבי מהביל חזרתי מגן-רנה, שם נחוגו, ברוחב לב ובהמון רב, נישואיה של חברתי הטובה מאירה, חלוצת המתחתנות בחבורתנו. מראה חברתי בשמלת כלולות וצהלת הקרואים מסביב העצימו את המועקה שבלבי לנוכח אהבתי שלי, שקרסה והותירה אחריה שובל של עליבות ושל עלבון. הייתי בעיני כסקארלט אוהרה, שמכל הגברים המשחרים לפתחה חשקה נפשה דווקא באחד שדחה אותה מפניו. ניסיתי להדחיק את העובדה, שגיבורת "חלף עם הרוח" נידונה לאומללות-עד בשל אהבת הנפל שלה.בחתונה רקדתי בשמחה מופגנת עם מחזרי הנבחרים, שהתחרו על תשומת לבי. דב אביעד, הלהוט מכולם, ארב לי כדי ללוותני הביתה."אני חייב לדבר אתך," הצהיר במבט מרצין.שאלתי את עצמי, אם לא מוטב לי להיעתר לחיזוריו ולמצוא מרגוע לנפשי.באותם ימים עדיין התגוררתי במגדל-החוף, מלון קטן וחסר חן בקצה רחוב אלנבי, על-יד הים. את החדר הזעיר, שבמשך חודשים רבים היה מעוני התל-אביבי, העמיד לרשותי צה"ל בזכות היותי קצינה בשורותיו ובד בבד תלמידה בסמינר הצבאי למורות בשעות הערב – הטבה שידעתי להעריכה. עתה, על סף סיום שירותי הצבאי, תעודה של מורה מוסמכת בכיסי, עמדתי להיפרד ממגדל-החוף ומן הכרך הגדול, שלא אהבתי, ולחזור אל עירי חיפה, הביתה.הדרך מגן-רנה אל מגדל-החוף לא היתה ארוכה דיה לדבר, ולי לא היה כל רצון להאריך את הבילוי בצוותא. נפרדתי אפוא מדב אביעד בהבטחה, כי מחר בשמונה בערב ניפגש לארוחת השחיתות שהוא מציע, ואז כבר נשוחח על הכול."רק אל תשכחי אותי בתוך קלחת מסיבות השחרור שלך," מהל דב בקולו אזהרה חייכנית."איך אשכח?" השבתי לו חיוך יגע, "הרי עד אז תשלח לי ודאי עוד שלוש- ארבע תזכורות. להתראות מחר." (למה איני יכולה להתאהב בנשמה טובה כמו דב אביעד, בדב אביעד עצמו?) כמהתי למקלחת קרה ולשינה של שכחה.דלת זכוכית הפרידה בין רחוב אלנבי, הסואן גם בשעת חצות, לבין המבואה הסתמית של מלון מגדל-החוף. מאחורי דלפק הקבלה המתין לי שוער הלילה הקשיש אדון ספוז'ניק, ומבטו נודד משעונו אל פני."איך היתה חתונה, גיברת רוני? את בטח נורא עייפה, וכאן יש אדון עורך-דין מחכה לך," וכיוון שלא הזדרזתי להגיב, הוסיף ברצף עצבני: "אמרתי לאדון עורך-דין שגיברת רוני תחזור מאוחר, למה יש לה חתונה חשובה, אבל אדון אמר שבכל זאת הוא מחכה."רק אז הבחנתי בגבר צעיר, תואם מארצ'לו מסטרויאני, רכוס בתוך חליפה אפרפרה, מעונב ומסורק למשעי, כנכון לזינוק אל בימת צילומים של סרט רומנטי. שעוּן היה אל הקיר, המחופה בשכבה עבה של צבע שמן עכור, מתפורר, מול דלפק הקבלה, ועיניו נעוצות בי. מוכנית הצצתי גם אני בשעוני."עורך-דין? לי? בשעה כזאת?"