ראשי » סיפורת » אדה או החמדה – כרוניקה משפחתית

מבצע!

אדה או החמדה – כרוניקה משפחתית



Vladimir Nabokov: Ada or Ardor - A Family Chronicle

,

תרגום: מאנגלית דפנה רוזנבליט / עריכה: אנה גרינפלד

מס' עמודים: 555 / תאריך יציאה: אפריל 2022

דאנאקוד: 249-51031 / מסת"ב: 978-965-7805-62-6

₪149.00   119.20 99.00

תיאור

תיאור

תרגמה מאנגלית: דפנה רוזנבליט

אחרית דבר: לאונה טוקר

האיור שעל העטיפה: יעל ורטהיים סואן

 

ההוצאה מודה לאורן אוסטר על עזרה בתרגום שמות הפרפרים,
ולאלון ישראלי, אורי ארז וגוני דביר – על עזרה בתרגום שמות בוטאניים

גב הספר

גב הספר

ב־1969, עשר שנים לאחר פרסום לוליטה, יצא לאור הספר אדה, יצירתו רחבת היריעה ובמובנים רבים גם השאפתנית ביותר של נאבוקוב. עלילת הספר, המשתרעת על פני שמונה עשורים, מכליאה בתנופה וירטואוזית סוּגות שונות של כתיבה, וביניהן הרומאן של המאה התשע־עשרה, אגדות עממיות, הרומאן המודרני, ספרות המדע הבדיוני ומסה פילוסופית־פואטית על טבעו של הזמן.

במרכז הספר עומד סיפור אהבתם האסורה והשערורייתית של איוואן ואדליידה וין, בני משפחה אצילית, שהחיבור הגופני והנפשי ביניהם נובט בראשית נעוריהם באחוזת ארדיס האגדית, אתר של חדווה טהורה ותום כפרי, המאפשר להם לתור אחר המיזוג המושלם בין הזיקה העמוקה לטבע ובין התשוקה לתרבות. מרבד הקסמים של ואן, הגיבור ההולל של הרומאן וגם המספר הבלתי מהימן שלו, פורשׂ בפני הקוראים מפה גאופוליטית חלופית של עולם מקביל, כוכב לכת שבו אמריקה הצפונית מאוחדת עם רוסיה, מלחמות העולם לא התרחשו, והשימוש בחשמל נאסר בעקבות אסון מסתורי. על רקע תפאורה חלומית זו מוביל המחבר את גיבוריו במבוך מסחרר של מראות, שיצירות תרבות ואמנות לאין־ספור משתברות במנסרותיו המתעתעות.

על אף המכשולים החוקיים והמוסריים הניצבים בפני אהבתם של ואן ואדה − הירושות המפוקפקות של בגידה וטירוף שמנחילים להם הוריהם, והעוולות הרבות המתבצעות בשם אהבתם וּלצִדהּ − הקשר ביניהם שב ומתגלה ככוח היחיד שיכול לקרב את גיבורי הספר אל החֶמדה, אל ההרף שבו משתתק סאון המרחב לטובת הרגע הקורן של זמן טהור, של ההווה האמיתי.

תוכן העניינים

תוכן העניינים

חלק 1…………………………………………………………………………….. 13

חלק 2…………………………………………………………………………….. 285

חלק 3…………………………………………………………………………….. 389

חלק 4…………………………………………………………………………….. 465

חלק 5…………………………………………………………………………….. 493

הערות לאדה מאת ויויאן דרקבלום………………………………………….. 517

הערות המתרגמת………………………………………………………………. 535

אחרית דבר מאת לאונה טוקר………………………………………………… 547

מתוך פרק 5

מתוך פרק 5

כעת הם הסבו לשתות תה בפינה חיננית במבואה המרכזית שממנה העפיל גרם המדרגות הראשי, ושלמעט אותה פינה הייתה מרוהטת בפשטות נזירית. הם ישבו על כיסאות מרופדים במשי סביב שולחן ערוך בטוב טעם. המקטורן השחור של אדה והזר הוורוד־צהוב־כחול שהיא שזרה מכלניות, ציפורני חתול ואַקוויליגיות נחו על שרפרף מעץ אלון. הכלב זכה לפיסות עוגה רבות מן הרגיל. פרייס, המשרת העגמומי הזקן שהביא את השמנת לתותים, דמה למורהו של ואן להיסטוריה, “ז’יז’י” ג’ונס.

“הוא דומה למורה שלי להיסטוריה,” אמר ואן כשהאיש יצא.

“אהבתי פעם היסטוריה,” אמרה מרינה, “אהבתי לעמוד על קווי הדמיון ביני ובין נשים מפורסמות. יש פרת משה רבנו על הצלחת שלך, איוואן. במיוחד יפהפיות מפורסמות – אשתו השנייה של לינקולן או המלכה ג’וזפין.”

“כן, שמתי לב – הציור מוצלח ביותר. יש לנו סט כזה בבית.”

“סְלִיבוֹק (קצת שמנת)? אני מקווה שאתה מדבר רוסית,” אמרה מרינה לוואן בעודה מוזגת לו ספל תה. “נֵאוֹחוֹטְנוֹ נוֹ סוֹבֶרְשֵׁנוֹ סְבוֹבּוֹדְנוֹ (ללא חשק אך בשטף),” השיב ואן סְלֶגקָה אוּלִיבְּנוּבְשִׁיס (בחיוך קל).  “כן, הרבה שמנת ושלוש קוביות סוכר.”

“גם לאדה ולי יש טעם יוצא דופן. דוֹסטוֹאֶבסְקי שתה את התה שלו עם סירופ פטל.”

“איףףף,” אמרה אדה.

בדיוקן של מרינה, ציור שמן טוב למדי של טרֶשׁם, שנתלה מעליה על הקיר, היא חבשה כובע רחב שוליים ששימש אותה לצורך חזרה על סצינת ציד עשר שנים קודם לכן, כובע בעל אימרה רומנטית, מעוטר בכנף רבגונית ובנוצה גדולה ומשתפלת, כסופה ומפוספסת בשחור; וּואן, שנזכר בכלוב בפארק ובאימו, ששהתה אז במקום כלשהו בכלוב משלה, התמלא תחושה משונה של מסתורין, כאילו כל פרשני גורלו הסתודדו יחדיו. פניה המאופרים של מרינה ניסו עכשיו לדמות לפנים שהיו לה בעברה המפואר, אך האופנה השתנתה. שמלת הכותנה המודפסת שלבשה הייתה כפרית, תלתליה הערמוניים המחומצנים שוב לא גלשו במורד רקותיה, ודבר בבגדיה ובעדייה לא הזכיר את הקלילות שבה אחזה בשוט הרכיבה או את ברק נוצותיה, שטרשמן השכיל להעלות על הבד בדייקנות של צפָּר.

מסיבת התה הראשונה הזאת לא הותירה רשמים עזים. הוא הבחין בתחבולה של אדה, להסתיר את ציפורניה בנוטלה רקיק באמצעות אגרוּף ידה או פרישתה כשכף היד פונה כלפי מעלה, וראה שכל דבר שאימהּ אמרה הביך או שעמם אותה. כשזו החלה לדבר על “האגם הקטן” או “השמורה החדשה”, הוא שם לב שאדה כבר אינה יושבת לצידו. היא עמדה במרחק מה כשגבה אל שולחן התה לצד חלון צרפתי פתוח, ושאלה בלחש את הכלב דק הגזרה, שעמד על כיסא והשקיף גם הוא מעל כפותיו הקדמיות הפרושות אל הגינה, מה הוא מריח שם.

“תוכל לראות את האגם מחלון הספרייה,” אמרה מרינה. “תכף אדה תראה לך את כל החדרים בבית. אָדָה?” (היא ביטאה את שמה בדרך הרוסית, בשתי תנועות גדולות, עמוקות, אפלות, כך שהוא נשמע יותר כמו ההגייה האמריקאית של המילה ardor).

“תוכל לתפוס הבזק שלו גם מכאן,” אמרה אדה, שסובבה את ראשה ופּוֹליקֶה וֶרסוֹ הציגה את הנוף בפני ואן שהניח את כוסו, מחה את פיו במפית רקומה קטנטנה, ולאחר שתחב אותה אל כיס מכנסיו ניגש אל הנערה כהת השיער וחיוורת הזרועות. כשרכן לעברה (הוא היה גבוה ממנה בשמונה סנטימטרים, ובכפול מזה כשנישאה ליווני קתולי, וצילו אחז את נזר הכלה מעל ראשה, מאחור), היא הסיטה את ראשה כדי שיסיט גם הוא את ראשו אל הזווית הנדרשת ושיערה נגע בצווארו. בכל פעם שהופיע המגע הזה, החטוף כל כך, הקל כל כך, בחלומותיו הראשונים עליה, לא עמד לו כוחו של החולם, כי כמו חרב מונפת הוא בישר אש והתפרצות אלימה.

“סיימי לשתות את התה, יקירתי,” קראה מרינה.

כעת, כפי שמרינה הבטיחה, עלו שני הילדים לקומה השנייה. “מדוע גונחות המדרגות בייאוש כזה כאשר עולים בהן שני ילדים?” היא שאלה את עצמה והביטה מעלה על המעקה שלאורכו התקדמו בניתורים וגלישות שתי ידיים שמאליות שהדמיון ביניהן היה מעורר השתאות, כמו אחים בשיעור ריקוד ראשון. “אחרי ככלות הכול היינו תאומות, כולם יודעים את זה.” אותה התרוממות איטית, היא לפנים, הוא מאחור, העלתה אותם על שתי המדרגות האחרונות, וגרם המדרגות דמם שוב. “חיבוטי נפש ישנים,” אמרה מרינה.

חוות דעת (0)

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה על “אדה או החמדה – כרוניקה משפחתית”

האימייל לא יוצג באתר.