גב הספר

חִידוֹן:
כַּמָּה נְפָשׁוֹת נִסּוּ לְהִתְעַרְבֵּב פֹּה בְּשָׁנָה אַחַת, בְּשָׁעָה אַחַת?
כַּמָּה כֶּסֶף בְּסךְ הַכֹּל הֻחְלַף מִיָּד לְיָד?
הַאִם שִׁלְּמוּ פֹּה אֶת מַס הַהֲלָנָה?
כַּמָּה סוֹכְנִים נוֹסְעִים שָׁכְבוּ פֹּה וְהִתְאַכְזְבוּ מֵהַשֵּׁרוּת?
כַּמָּה מֵהֶם הִבְרִיחוּ תַּרְנְגוֹלוֹת לַחֶדֶר?
כַּמָּה מֵהֶם טָעֲמוּ מִסְּלִילֵי הֶעָשָׁן קֹדֶם שֶׁכָּלוּ בְּתוֹכוֹ?
כַּמָּה מֵהֶם הִתְעוֹרְרוּ לְעִנְבְּלֵי הַמּוּקְיוֹן הַקָּנִיבָּלִי?
כַּמָּה פְּעָמִים הָיְתָה פֹּה חֲזָרָה כְּלָלִית שֶׁל “מוֹתוֹ שֶׁל סוֹכֵן”?
כַּמָּה פְּעָמִים פֹּה הוֹפִיעַ בַּטֵּלֵוִיזְיָה “אֵלֶּה חַיִּים נִפְלָאִים”?
(מתוך השיר “נוֹטֶל מוֹטֶל)

לאחר 26 שנות שתיקה יחסית מאז הופעת ספרו האחרון “אפס מקום”, חוזר רוברט וייטהיל-בשן ביתר שאת, מבוגר יותר, חריף יותר, ועשיר בתובנה ובהומור.
“וייטהיל מביא אל השירה העברית קול ייחודי ומפתיע, קול מתעתע כמעט בשל הזרות הבלתי ישראלית בעליל שלו, ובכל זאת – עברי עד אחרון עיצוריו. שירתו… מזכירה לנו שהיצירה העברית אינה תחומה לגבולותיה הגיאוגרפיים או המנטליים של ישראל… יצירתו מאפשרת לנו לחוות באופן האינטימי ביותר – בשפת האם שלנו – חוויות אוניברסליות עזות… ובכך היא מעניקה לנו פרספקטיבה מרתקת על העברית ועל שירתה.”
(דורי מנור, “מעריב”)