פדריקו גרסיה לורקה

מתוך מבוא לספר משורר בניו יורק
מאת חַבְיֵר דֶה לָה פּוּאֶרְטָה ורמי סערי
 
אגדי מהולל נערץ ומושמץ הם אחדים משמות התואר שליוו את פֶדֶרִיקוֹ גַּרְסִיָּה לוֹרְקָה גדול משוררי ספרד ומחזאיה במאה העשרים. היטיבו מהם לתאר את לורקה מלים שהשמיע הוא עצמו: “אינני אוכל אינני שותה ואינני מבין דבר אלא בשירה.” כל זמן שחי ויתרו מלותיו על דמותן הכתובה לטובת המלה החיה: בזכות מיומנותו הנדירה של יוצרן כמדקלם שירה עלה בידו להפוך את חייו למקלעת שבה הדהדה תקשורת בלתי-אמצעית עם הקהל את יצירתו הספרותית אם כמשורר ואם כמחזאי. פרט להיותו גאון ספרותי היה לורקה גם מוסיקאי מחונן וצייר מוכשר.
לורקה נולד ביום 5.6.1898 למשפחה כפרית אמידה וילדותו עברה עליו באחדים מהכפרים הסמוכים לעיר גרנדה. מחוזות ילדותו ונעוריו השפיעו רבות על חייו ובאו לידי ביטוי גם בראשית יצירתו הספרותית המאופיינת בדמויות שמוצאן מסביבה כפרית פשוטה. לורקה עצמו אמר בשנת 1931 בראיון שהעניק לעיתון אֶל אִימְפַּרְסִיאָל: “כל ילדותי היתה כפר. רועים שדות שמים ובדידות. פעמים רבות מפליא אותי שיש החושבים כי בדיתי את כל אלה מדמיוני. אין זה כך: אלה פרטים אותנטיים הנראים לאנשים רבים מוזרים כי מוזר להתייחס לחיים עצמם בפשטות כזאת.”
מעמדה הכלכלי האיתן של משפחתו אִפשר ללורקה להתקבל למוסד היוקרתי מעון הסטודנטים במדריד. כאן נפגש לורקה הצעיר עם אחדים מהנציגים הבולטים ביותר של תרבות ספרד וספרותה בשנות העשרים של המאה: סַלְוָדוֹר דָאלִי לוּאִיס בּוּנוּאֶל וחוּאָן רָאמוֹן חִימֶנֶס. לורקה התחיל לכתוב בגיל צעיר ובראשית דרכו הספרותית התמקד יותר במחזאות ופחות בשירה. יצירותיו הראשונות היו ספר הביכורים רשמים ונופים (1918) המחזה מקסם הרוע של הפרפר (1920) שהוצג במדריד בשנת 1920 ונחל כישלון חרוץ ספר שירים 1920-1918 (1921) הקַנְטֶה חוֹנְדּוֹ. שירה אנדלוסית פרימיטיווית ספר שנקרא לראשונה בפני הציבור במרכז האמנותי של גרנדה (19.2.1922) והמחזה הטרגיקומדיה של דון כְּרִיסְטוֹבָל וְסֶנְיוֹרִיטָה רוֹסִיטָה (1922; תרגמה לעברית רנה ליטוין הוצאת כרמל ירושלים 1989).
ביצירת לורקה מופיעים החידושים הנועזים של זמנו לצד יסודות עמוקים של המסורת הספרדית העממית. הישן והחדש הספרדי והאוניברסלי העממי והמשכיל שזורים יחד בשירה אישית רבת עוצמה המצטיינת במבע גבישי וצלול ביכולת עיבוד נדירה של חומרים ספרותיים ועממיים ובמקוריות יוצאת-דופן. לורקה ראה בעצמו “משורר מבטן ומלידה משורר בעל כורחו” והיה ללא ספק אדם בעל השכלה כללית רחבה ביותר אף שרבים ממבקריו הציגו אותו דווקא כיוצר אינטואיטיווי. מחזותיו ושיריו התמקדו במה שהעסיק את יוצרם יותר מכול: תפיסת האהבה שעליה השפיעו בראש ובראשונה ההומוסקסואליות המיוסרת של לורקה וניסיונותיו האישיים וכמוה גם התסכול המיני המייאש ותחושת הגורל הטראגי שביסודה החרדה הנוראה מפני המוות. הדמויות המכַכּבות ביצירה זו הן בדרך כלל דמויות שנדחו מסיבה זו או אחרת לשולי החברה ועליהן לשרוד בעולם עוין שהשפעת ערכיו השמרניים ופעילות ממסדיו הדתיים עתירי הכוח רק מעצימות את ייסוריהן.
ראשיתו של המכלול רומנסרו צועני ספרו המוכר ביותר של לורקה בארץ בשנת 1923. הרומנסרו יצא לאור בעברית יחד עם שירת הקנטה חונדו והקינה על אִיגְנָסְיוֹ סָנְצֶ’ס מֶחִיאַס בתרגומו של רפאל אליעז בשנת 1958 (מבחר שירים ספרית פועלים). ביצירה זו משתלבות זו בזו העממיות החדשנות והדרמטיות. הרומנסרו חושף בפני קוראו עולם אלים חושני ומסתורי הקשור קשר הדוק לחוויות הילדות של המשורר בכפר. עוד לפני שיצא הספר לאור (1928) הסתיימו יחסי לורקה עם דאלי. אף-על-פי-כן אפשר שבעקבות קשריו עם בונואל כתב דאלי ללורקה לאחר פרסום הספר מכתב אכזרי שבו ביקר את רומנסרו צועני והשמיץ את יוצרו כאדם שאיננו מסוגל להתנתק מכבליה העבותים של מסורת השירה הישנה.
ב1928- יצא לאור גם המחזה מַרִיאָנָה פִּינֶדָה שעלה על הבימה שנה קודם לכן וזכה להצלחה גדולה. המחזה מבוסס על מאורע היסטורי שהתרחש בגרנדה במאה התשע-עשרה: מריאנה פינדה אלמנה צעירה ומאוהבת הורשעה בתמיכה בליברלים שחתרו תחת המשטר השמרני האבסולוטיסטי של עירה. בעקבות הוצאתה להורג נהפכה לדמות הרואית שנשתמרה בשירה העממית של האזור. קרוב לוודאי שלורקה התוודע לדמות כבר בילדותו והשירים ששרו עליה העוזרות בבית הוריו השפיעו על חייו בשני מישורים. מחד גיסא אפשר למצוא בהם את המקור לחרדתו מפני המוות ולתחושת הסוף האלים שקיננה בו. מאידך גיסא ניתן לראות הקבלה בין קשייה של מריאנה פינדה להודות באידיאלים הליברליים שבהם האמינה ובאהבה שהובילה אותה אליהם לבין קשייו של לורקה לבטא בחופשיות את ההומוסקסואליות שלו. נטייתו המינית וקשייו האדירים להתמודד עמה בחברתו המסורתית השמרנית והמגבילה עיצבו את חיי המשורר עד לשהותו בניו יורק (יוני 1929 – מארס 1930) שפקחה את עיניו למציאות שונה וסובלנית בהרבה כאשר כבר היה אחד מעמודי התווך של קבוצת משוררי דור 1927 – קבוצת משוררים שהושפעו מהפוטוריזם מהסימבוליזם ומהסוריאליזם ושינו כליל את פני השירה והתרבות הספרדית במאה העשרים.
האכזבות בחיי האהבה ובעיקר התערערות מערכת-היחסים הבעייתית שלו עם האמן סלוודור דאלי וקץ קשריו עם אהובו הפסל אֶמִילְיוֹ אַלַדְרֵן גרמו ללורקה תחושת אובדן ומחנק משבר רגשי עמוק ודיכאון ממושך שבעקבותיו שכנעו אותו הוריו לעזוב את ספרד ולצאת בלוויית מורהו וידידו הנערץ פֶרְנַנְדוֹ דֶה לוֹס רִיּוֹס לנסיעה ארוכה מעבר לאוקיינוס. בעדותו על דברי לורקה סיפר ידידו האמריקאי פִילִיפּ קַמִינְגְס כי כשנשאל לורקה בדרכו לאמריקה מהי בעיניו משמעות החיים ענה כך: “החיים הם צחוק בתוך מחרוזת של מיתות; הם להסתכל אל מעבר לאדם ולראות את האהבה שבלב הבריות. הם להיות הרוח ולפרוע את מי הנחל. הם לבוא משום מקום וללכת אל שום מקום ולהיות בכל מקום – ופחדים רבים סביבך.” (עמ’ 304 לורקה מאת איאן גיבסון תרגמה מאנגלית עתליה זילבר הוצאת עם עובד 1993). במסעו שהה לורקה תשעה חודשים בארצות הברית ושלושה חודשים בקובה. בתקופה זו התחיל בכתיבת משורר בניו יורק ספר שהתפרסם לראשונה רק ארבע שנים לאחר הירצחו ונחשב לאחד משיאי יצירתו.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן