הים אינו שוטף את נאפולי

Anna Maria Ortese - Il mare non bagna Napoli

שפת מקור: איטלקית

תרגום : מונה גודאר

עמודים: 173

עריכה: מיה פופר

תאריך יציאה לאור: אוגוסט 2024

דאנאקוד: 24951170

מסת״ב: 978-965-7815-81-6

אחרית דבר:

יונתן פיין

30% הנחה

מחיר קטלוגי:

88.00

 ₪

מחיר באתר:

88.00 61.60

גב הספר

"הים אינו שוטף את נאפולי" נולד ממפגשה של הסופרת עם אותה עיר – שהייתה שלה ולא שלה, העיר שיצאה בשן ועין מהמלחמה. המפגש היה גם פרדה – אורטזה לא תחזור שוב לעירה למעט פעם אחת ויחידה ברבות הימים. הספר הוא כרוניקה של ניכור. העיר הפצועה והשסועה הופכת למעשה למסך שעליו המחברת מקרינה את מה שהיא עצמה מגדירה ה"נירוזה" האישית שלה – נירוזה מטפיזית, חוסר יכולת לקבל את המציאות ואת המהות האפלה שלה, עיוורון החיים, אימת הזמן המשחית ומכלה כל דבר. ועם זאת היא מכירה ב"קסם הקודר" של העיר, של העולם.

 

"היא יצאה אל המרפסת. כמה אוויר, כמה שמיים! הבתים כמכוסים בחופה תכולה, והסמטה למטה כמו באר, ובה נמלים רבות שבאו והלכו... כמו בני המשפחה שלה... מה הם עשו? לאן הם הלכו? הם יצאו מהחורים וחזרו אליהם, הביאו עימם חתיכות לחם גדולות, זה מה שהם עשו, הם עשו את זה אתמול, והם יעשו את זה מחר, תמיד... תמיד. כל כך הרבה חורים, כל כך הרבה נמלים. ומסביב, כמעט בלתי-נראה באור הגדול, העולם שברא אלוהים, ובו הרוח, השמש, ושם בהמשך הים הנקי הגדול..." (מתוך הנובלה הפותחת "זוג משקפיים")

תמונת הכריכה: אנה מריה אורטזה, 1953.

מתוך הספר

זוג משקפיים

"השמש זורחת... השמש!" זמזם קולו של דון פפינו קוּאַלְיָה סמוך למפתן הדירה שבקומת הקרקע. "בטח באלוהים", השיב לו מתוך הדירה קול עניו ועליז במקצת, קולה של אשתו רוזה, ששכבה במיטתה כי סבלה מכאבי פרקים, שהחמירו בעקבות מחלת הלב שלה. היא פנתה אל גיסתה שהייתה בשירותים: "את יודעת מה אעשה, נונציאטה? מאוחר יותר אקום ואוציא את הכבסים מהמים".

"עשי כרצונך, לדעתי זה פשוט שיגעון", ענה מתוך התא הקטן קולה היבש והעצוב של נונציאטה: "עם הכאבים שיש לך, לא יזיק לך עוד יום אחד במיטה!" דומייה. "אנחנו צריכים לפזר עוד רעל, מצאתי ג'וק גדול במסדרון הבוקר".

מן המיטה הקטנה בקצה החדר – מערה של ממש – שבפתחו קשת נמוכה, שממנה השתלשלו קורי עכביש, נישא שברירי ורגוע קולה של אאוג'ניה:

"אימא, היום אני מרכיבה משקפיים."

דוק של שמחה חבויה נשמע בקולה העניו של הילדה, בתו השלישית של דון פפינו. שתי הבנות הגדולות כרמלה ולואיזֶלָה חיו אצל הנזירות, ובמהרה עמדו להצטרף למנזר שכן הן היו משוכנעות שהחיים הללו הם עונש. שני הילדים הקטנים פסקואלינו ותרזלה נחרו עדיין במיטתה של האם, פניהם למזרן.

"כן, ומייד תשברי אותם! אני מזהירה אותך!" נשמע מעבר לדלת החדרון קולה הרגוז תמיד של הדודה. היא אילצה את כולם לשלם על ייסורי החיים שלה, ובראש ובראשונה על שלא התחתנה ונאלצה, כפי שסיפרה, להזדקק לחסדיה של גיסתה, ולא שכחה להוסיף שההשפלה הזאת היא קורבנה לאלוהים. אבל היה לה סכום כסף משלה, וליבה לא היה רע, וכשבבית שמו לב שהילדה אינה רואה היטב, הציעה לרכוש לה מכספה משקפיים. "כמה שהם יקרים! שמונת אלפים לירות מזיעת אפי!" הוסיפה. אחר כך נשמע קול המים בגיגית. היא רחצה את פניה, עצמה את עיניה שמלאו סבון, ואאוג'ניה החליטה שלא לענות.

היא פשוט הייתה שמחה מדי.

שבוע קודם לכן היא ביקרה עם דודתה אצל האופטומטריסט ברחוב רומא. שם, בחנות האלגנטית, המלאה בשולחנות מבריקים, שבהם השתקפות ירוקה מופלאה, שחדרה מבעד לווילון, בדק הדוקטור את הראייה שלה וביקש ממנה לקרוא את אותיות האל"ף־בי"ת כמה פעמים באמצעות עדשות מסוימות שאותן החליף. היה עליה לקרוא טורים שלמים של אותיות שהודפסו על שלט, חלקן שמנות כמו קופסאות, אחרות זעירות כמו סיכות. "הילדה המסכנה הזאת כמעט עיוורת", אמר אחר כך הדוקטור במעין רחמים לדודתה, "אסור לה להוריד את העדשות". ומייד אחר כך, בזמן שאאוג'ניה ישבה על השרפרף והמתינה בציפייה גדולה, הרכיב על עיניה זוג עדשות אחר, שלו מסגרת מתכת לבנה, ואמר לה: "עכשיו תסתכלי על הרחוב". אאוג'ניה קמה על רגליה, שרעדו מרוב התרגשות, ולא הצליחה לכבוש צעקת שמחה קטנה. על המדרכה חלפו ברורים להפליא, מעט יותר קטנים מהרגיל, אנשים רבים בלבוש מהודר: גברות בשמלות משי ופנים מפודרים, צעירים שלהם שיער ארוך וסריגים צבעוניים, קשישים שלהם זקן לבן וידיים ורדרדות האוחזות במקל בעל ידית עגולה מכסף, ובאמצע הרחוב כמה מכוניות יפות ומבריקות צבועות באדום או בירוק פטרול שנראו כמו צעצועים. עוד היא ראתה אוטובוסים ירוקים גדולים כמו בתים, חלונותיהם פתוחים, ומאחורי הזגוגיות אנשים רבים לבושים באלגנטיות. מעבר לרחוב, ליד המדרכה הנגדית, היו חנויות יפהפיות, ולהן חלונות ראווה שנראו כמו מראות, ובהם בגדים מובחרים מעוררי חשק. כמה מוכרים בסינרים שחורים מירקו אותם מבחוץ. היה שם בית קפה, ובו שולחנות קטנים אדומים וצהובים, ונערות שלהן שיער זהוב ישבו בחוץ ברגליים משוכלות. הן שתו מכוסות צבעוניות גדולות וצחקו. מעל בית הקפה נראו מרפסות פתוחות לרווחה כי כבר הגיע האביב. וילונות רקומים התנועעו, ומאחורי הווילונות נראו תמונות אומנות תכולות וזהובות ונברשות כבדות נוצצות עשויות זהב וגבישי קריסטל, שדמו לסלסילות פירות מלאכותיות. איזה פלא! מהופנטת מכל היופי הזה היא לא הקשיבה לשיחה בין הדוקטור לדודה. בשמלה החומה של המיסה הדודה הקפידה להתרחק מדלפק הזכוכית, ובביישנות שאינה אופיינית לה, פנתה אל הדוקטור והעלתה את שאלת המחיר: "דוקטור, בבקשה, תעשה לנו הנחה... אנחנו אנשים עניים..." וכאשר שמעה "שמונת אלפים לירות", כמעט איבדה את הכרתה.

"שתי זגוגיות! מה אתה מדבר! אל אלוהים!"

"הינה, אלה תוצאות הנבערות..." השיב הדוקטור והחזיר את העדשות האחרות אחרי שמירק אותן בכפפה שלו, "לא מביאים בחשבון כלום. תשימי שתי זגוגיות על העיניים של הילדה ותגידי לי אם היא רואה טוב יותר. יש לה מינוס תשע בצד אחד ומינוס עשר בצד שני, אם את רוצה לדעת... היא כמעט עיוורת".

ספרים מומלצים בקטגוריה זו

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת

היו הראשונים לכתוב ביקורת על הספר "הים אינו שוטף את נאפולי"

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.

הים כניכור…………………………………………………………….. 7

זוג משקפיים………………………………………………………….. 10

בית משפחה…………………………………………………………… 30

זהב בפוֹרצֶ’לָה………………………………………………………… 57

עיר לא־רצונית………………………………………………………… 66

שתיקתו של ההיגיון…………………………………………………. 90

המקטורנים האפורים של מונטֶה די דיוֹ………………………… 162

“יש לה קלקול קיבה!” – על הדחייה וההיקשרות
של אורטזה לנאפולי מאת יונתן פיין………………………….. 167

דילוג לתוכן