אולי אסתר – סיפורים

השבח לגוגל

הייתי מעדיפה לא להתחיל את הנסיעה שלי כאן, בשממה שמסביב לתחנת הרכבת, שעדיין מעידה על חורבנה של העיר הזאת, עיר שהופצצה ונהרסה במהלך קרבות ניצחון, בתור נקמה, כך נדמָה לי, כי מהעיר הזאת יצאה המלחמה שחוללה חורבן גדול פי מאה, בכל קצוות תבל, בְּלִיצְקְרִיג אינסופי על גלגלי ברזל, עם כנפי ברזל. זה קרה מזמן כל כך, עד שבינתיים העיר הזאת הייתה לאחת הערים השלוות ושוחרות השלום בעולם, והיא מנהלת את השלום הזה כמעט בתוקפנות, כמְשמרת את זכר המלחמה.

תחנת הרכבת נבנתה לא מזמן במרכז העיר הזאת, ולמרות השלום, תחנת הרכבת הייתה לא נעימה, כאילו גילמה את כל האבֵדות ששום רכבת אינה יכולה להחזיר, זה היה אחד המקומות הכי לא נעימים באירופה שלנו, המאוחדת לכל אורכה ורוחבה ואף־על־פי־כן מצומצמת מאוד, מקום שתמיד נושבת בו רוח פרצים, ושהמבט משוטט בשממה השוררת בו בלי שיוכל להיתפס בסבך עירוני, להתעכב על דבר מה לפני שנוסעים מכאן, מן הרִיק הזה בלב העיר, ששום ממשל אינו יכול למלא, לא עם בניינים רחבי מידות ולא עם כוונות טובות.

גם הפעם נשבה רוח פרצים כשעמדתי על הרציף ומיששתי שוב במבטי את האותיות הגדולות Bombardier Willkommen in
Berlin, בּוֹמְבַּרְדִיר ברוכים הבאים לברלין, מתחת לקשת הגג המעוגל, מיששתי את קווי המתאר, משועממת ועם זאת מופתעת מחדש מקבלת הפנים הצוננת הזאת. רוח פרצים נשבה ואדם מבוגר אחד ניגש אליי ושאל אותי למה Bombardier.

חושבים מייד על פצצות, הוא אמר, על נשק כבד, על המלחמה הנוראה, הבלתי־נתפסת הזאת, ולמה דווקא ברלין צריכה לקדם ככה את פני הבאים, העיר היפה, השלווה, המופצצת הזאת, שמודעת לכל זה, הרי לא יעלה על הדעת שברלין תפציץ ממש את פני הבאים אליה, כמותו, במילה הזאת, באותיות קידוש לבנה, ומה הכוונה כאן ב"ברוכים הבאים", מי בדיוק אמור להיות מופצץ כאן ובמה. הוא מבקש לדעת זאת בדחיפות, כי הוא תיכף נוסע. עניתי – מעט מופתעת מכך שקולי הפנימי פנה אליי בדמותו של גבר מבוגר עם עיניים שחורות ומבטא אמריקני, קצר נשימה ונסער יותר ויותר, שהתנפל עליי באופן כמעט משולל רסן בשאלות שעברו במוחי כבר מאה פעמים, play it again, חשבתי, הולכת ושוקעת בשאלות האלה, במרחקי השאלות האלה על הרציף – עניתי שגם אני חושבת לעיתים קרובות על מלחמה, כלומר שזאת לא שאלה של גיל, אני ממילא חושבת תמיד על המלחמה, בייחוד כאן, בתחנת המעבר הזאת, שאינה התחנה הסופית של שום רכבת, אל דאגה, ממשיכים תמיד לנסוע, חשבתי, ושהוא לא הראשון ששואל את עצמו וגם אותי את זה. אני נמצאת כאן לעיתים קרובות מדי, חשבתי לרגע, אולי אני стрелоцник, סטרלוצ'ניק, שומר־גבול, ושומר־הגבול תמיד אשם, אבל רק ברוסית, חשבתי, כשהאיש המבוגר אמר, My name is Samuel,
Sam.

ואז סיפרתי לו ש־"Bombardier" הוא מחזמר צרפתי, שמוצג בברלין בהצלחה, הרבה אנשים באים בגללו לעיר הזאת, תאר לך, רק בגלל "Bombardier", זה על הקומונה הפריזאית או משהו כזה מִפעם – ושני לילות במלון פלוס מחזמר הכול כלול, ושכבר היו בעיות מפני שבתחנת הרכבת תלו פרסומות ל־Bombardier רק עם המילה האחת הזאת, בלי שום הסבר, כבר כתבו על זה בעיתון, אמרתי, אני זוכרת, אמרתי, כתבו שהמילה הזאת מעוררת אסוציאציות שגויות, אפילו התנהל משפט במסגרת המאבק של העיר נגד המחזמר, הוזמנו בַּלשנים, תאר לך, שבחנו את פוטנציאל האלימות של המילה, ובית המשפט פסק לטובת הפרסומת החופשית. האמנתי יותר ויותר במה שאמרתי, אף־על־פי שלא היה לי מושג מה זה ה־Bombardier הזה על קשת הגג של תחנת הרכבת ומנין בא, אבל מכל הדברים האלה שסיפרתי בהתלהבות ובפזיזות גדולות כל כך ושלא הייתי מכנה אותם שקרים בשום אופן, קיבלתי תנופה כזאת שהמשכתי להרקיע שחקים בלי לפחד ולו לרגע שאפול, חגתי במעגלים המתרחבים של פסק הדין הזה שלא ניתן מעולם, כי מי שלא משקר לא יכול לעוף.