הענק ממארוסי

לא הייתי נוסע ליוון לעולם אילולא נערה ושמה בטי ראיין, שגרה אתי באותו בית בפריז. ערב אחד, על כוס יין לבן, החלה לדבר על חוויות מנדודיה ברחבי העולם. תמיד הקשבתי לה בתשומת לב רבה, לא רק משום שההתנסויות שלה היו מוזרות, אלא מפני שכאשר דיברה על נדודיה, דומה שציירה אותם: כל מה שתיארה נותר בראשי כמו ציורים מוגמרים מעשה ידי רב־אמן. באותו ערב הייתה שיחה משונה: התחלנו לדבר על סין ועל השפה הסינית שהחלה ללמוד. עד מהרה היינו בצפון אפריקה, במדבר, בקרב עמים שלא שמעתי עליהם מעולם לפני כן. ואז היא הייתה לפתע לבדה, פוסעת על גדת נהר, והאור היה עז ואני עקבתי אחריה כמיטב יכולתי בשמש המסנוורת, אבל היא הלכה לאיבוד ומצאתי את עצמי משוטט בארץ זרה, מאזין לשפה שלא שמעתי מעולם לפני כן. היא לא בדיוק מספרת סיפורים, הנערה הזאת, אבל היא אמן מסוג כלשהו, מפני שאיש לא העביר לי מעולם אווירה של מקום בשלמות כזאת, כפי שהיא עשתה ביחס ליוון. כעבור זמן רב גיליתי שליד אולימפיה היא תעתה בדרך, ואני יחד אִתה, אבל באותו זמן זו הייתה פשוט יוון בשבילי, עולם של אור שמעולם לא חלמתי על שכמותו ולא קיוויתי מעולם לראותו.

במשך חודשים לפני שיחה זו קיבלתי מכתבים מיוון, מידידי לורנס דארל, שהפך את קורפוּ לביתו ממש. גם מכתביו היו נפלאים, ועם זאת מעט לא מציאותיים בעיניי. דארל הוא משורר ומכתביו היו פיוטיים: הם בלבלו אותי מעט, משום שהחלום והמציאות, ההיסטורי והמיתולוגי, התמזגו בכישרון רב כל כך. מאוחר יותר הייתי עתיד לגלות בעצמי שבלבול זה אמיתי, ולא פרי כישרון פואטי בלבד. אך בזמנו חשבתי שהוא מגזים, שזו דרכו לפתות אותי להיענות להזמנות החוזרות ונשנות לבוא ולהתארח אצלו.

כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה החלטתי לצאת לחופשה ארוכה. מזמן רציתי לבקר בעמק הדורדון, ראשית כל. וכך ארזתי את מזוודתי ועליתי לרכבת לרוקָמָדוּר. הגעתי לשם השכם בבוקר, בשעת זריחה בערך, כשהירח עדיין נגה באור בוהק. זו הייתה הברקה מצדי לצאת לטיול בחבל הדורדון לפני הצלילה לתוך העולם הזוהר והעתיק של יוון. מבט חטוף בלבד בנהר השחור והמסתורי בדוֹם, מקצה הצוק היפהפה שבקצה העיירה, הוא משהו שאתה אסיר תודה עליו כל ימי חייך. עבורי, נהר זה, חבל ארץ זה, שייכים למשורר ריינר מריה רילקה. הוא לא צרפתי, לא אוסטרי, לא אירופי אפילו: זוהי ארץ הקסם שהמשוררים סימנו את גבולותיה ושהם לבדם רשאים לתבוע זכות עליה. זה הדבר הקרוב ביותר לגן עדן מהצד הזה של יוון. הבה נקרא לו גן העדן של הצרפתי, על דרך הפשרה. לאמיתו של דבר, זה היה בוודאי גן עדן במשך אלפי שנים. אני מאמין שזה היה בוודאי כך עבור איש הקרוֹ־מַניון, חרף הראיות המאובנות במערות הגדולות, המצביעות על תנאי חיים מזעזעים ומחרידים למדי. אני מאמין שאיש הקרו־מניון התיישב כאן מפני שהיה נבון מאוד ובעל חוש יופי מפותח ביותר. אני מאמין שהתחושה הדתית אצלו כבר הייתה מפותחת מאוד, ושהיא פרחה כאן גם אם הוא חי כמו חיה במעמקי המערות. אני מאמין שחבל ארץ נהדר ושלֵו זה של צרפת יהיה תמיד מקום מקודש לאדם, ושלאחר שהערים יחסלו את המשוררים, זה יהיה מקום מקלט וערש המשוררים שיבואו. אני חוזר ואומר, היה חשוב לי מאוד לראות את הדורדון: זה מעניק לי תקווה לעתיד המין האנושי, לעתיד העולם עצמו. צרפת אולי לא תתקיים יום אחד, אבל הדורדון ימשיך לחיות כשם שחלומות ממשיכים לחיות ולהזין את נשמות בני האדם.