קליפקס – הבשורה

"קְלִיפְקֶס," אמר לו ד"ר איתן ברתולומאו, בזמן רחוק כלשהו, שקשה היה ליוחאי לזכור ולמקם אותו במדויק – אם כי היה ללא ספק אחרי ההתפרצות הראשונה של המגפה, אך זמן קצר לפני פרוץ מלחמת האזרחים – "בשמי, בשם המייסדים, בשם ההנהלה, בשם הוועד ובשם כל יתר חבריך לעבודה, הריני לאחל לך הצלחה בהמשך דרכך וכל טוב."

כך, ללא תרועות וחגיגות לציון המאורע, הסתיימו להם כשבע שנים שבהן טרח בתפקידו כארכיבאי בסוכנות ברתולומאו בניו ושות'. אדם רגיל היה נאלץ להודות כי טרחה מרובה לא הייתה שם, אולם עבור יוחאי קליפקס הייתה עבודתו משום מעמסה שהלכה והעיקה עליו ופגעה במהלך חייו, שנע לכיוון צמצום העשייה ככל שניתן.

כיוון שזכה קליפקס לירושה צנועה מדודתו חשוכת הילדים, בתיה סחוסה, לא ראה עוד טעם רב להמשיך ולגרור את עצמו למשרד הסוכנות ולכן גישש אחר משעול פרישה ואולם, מאחר שלא היה מהמעולים בנקיטת יוזמות, התחבט בדבר בינו לבינו והיה, מן הסתם, ממשיך ומתחבט בלי להגיע לכלל פעולה אלמלא, כמו במקרים רבים בחייו, הגיע הפתרון הרצוי לו מאליו, בלי שידרוש ממנו לעשות דבר.

קליפקס בילה את מרב זמנו ספון במחסן התיקים, כשהוא עושה כמיטב יכולתו להיות סמוי מהעין, ולכן לא היה מעורה יותר מדי בחיי המשרד. עובדים באו והלכו, רובם לא הכירוהו בשמו, ולרובם לא התייחס במאומה מלבד ניד ראש בחולפו על פניהם. כך כולם, מלבד פולה גור-חנה, מזכירת הסוכנות ושַׁליטתהּ, מטילת המורא הבלתי מעורערת, שהייתה ותיקה אף ממנו, והיא ואין בלתה חשה בלכתו.

ד"ר איתן ברתולומאו, איש נמוך שקרחתו ספוגת חשיבות עצמית ומכנסיו קשורים דרך קבע בחגורה קצת למעלה מקו המותניים, נולד לתוך תפקידו כמנהל הסוכנות, ומשכך בחר למנוע מעצמו עניין בפרטים חסרי חשיבות בעיניו, כגון הארכיב ועובדיו, ועל כן לא היה בטוח להרף עין, כשפתח את דלת חדר השירותים המשרדי ופסע פנימה באדנות מתוך כוונה להטיל את מימיו, מיהו אותו אדם העומד לפני הכיור ושוטף את ידיו. לאחר שהצליח, במאמצים לא מבוטלים, לברר את זהותו, החליט להפגין מנהיגות, זימן את הארכיבאי לחדרו, ובעוד זה האחרון עומד לפניו בדחילו הודיע לו על סיום העסקתו. קליפקס, שמשא נגול מעל כתפיו, לא השתהה הרבה וקיבל עליו את הפיטורין כלאחר יד.

כיוון שכאמור מתה עליו דודתו ועיזבונה הגיע, באופן לא צפוי, לפתחו, ועוד היה צפוי לירושה לא מבוטלת לכשתגיע שעתה של אמו, ולא פחות מכך, מאחר שלא היה מטופל בילדים או חייב במזונותיהם, לא היה, כרבים אחרים שנשלל מהם מקור פרנסתם באותם זמנים, מוטרד יתר על המידה מאיבוד מטה לחמו. יותר היה טרוד בתוכניות לעתיד, כיצד יעביר את עתותיו הפנויות כדי שלא ישקע יתר על המידה בהרהורים על מוות. ומאחר שלא היה אדם מעמיק במיוחד, לא איש לימוד או ספר, לא צרכן תרבות, פוליטיקה או רכילות, לא אכלן למעלה מהצורך לקיומו ולא שתיין כגון אלה השותים להנאתם, החליט, לאחר שהרהר בדבר, להשקיע את מרב זמנו ב"רדיפת שמלות", כפי שהיו מכנים זאת בילדותו.

החלטה זו, יש לציין, לא נעשתה בהתלהבות. אמנם קליפקס לא היה נטול נשים בחייו, ועל כך יוכלו להעיד רבים ובעיקר רבות, ודי בכך שנאמנה תהיה בעניין זה עדותה של פולה גור-חנה, אך הוא לא מצא בכך עניין מיוחד מעבר לתשוקה זמנית לפרקים, שהיה משביעה בעיקר בשל הקלות שבה עלה לו הדבר. דומה שאם היה צריך להשקיע מאמץ רב מדי בחיזור ובפיתוי, היה מוותר על כל העניין מלכתחילה. מאחר שהדבר לא עלה לו בקושי מיוחד, והיה משתבח בכך בפני מיודעיו המעטים עד שיצא שִׁמעו במידת-מה, נראָה לו שזאת הדרך הנכונה עבורו. החל ממחר.

בניגוד לתפיסה הרווחת, שקליפקס היה מחזיק ראשי בה, הוא גילה בתוך ימים מספר, שמה שעלה לו בקלות כשלא כיוֵון לו, נהיה הרבה פחות זמין כשהפך אותו למטרת חייו. "נשים," אמרה לו ידידתו עדנה פריקלין, "נוטות לרצות גברים שלא רוצים אותן." ומן הכלל הייתה עוברת אל הפרט: "אני למשל," כך אמרה, "בחורה פיקחית לכל הדעות, אבל חכמה? לא כל כך. אם לא הייתי כרוכה אחר הסרבנים ודוחה את הרודפים, הייתי היום מלכה." ולאחר הרהור קצר חזרה ואמרה בהחלטיות: "מלכה!"