עוברות לפני התיבה – כשיהדות פוגשת פמיניזם

מתוך המבוא - אבי שגיא

ספרה של טובה הרטמן: עוברות לפני התיבה: כשיהדות פוגשת פמיניזם הוא ספר עדות. טובה הרטמן מעידה על עולמה ומחויבותה האישית. העובדה שהספר הוא עדות אישית, לא הופכת את הספר לביטוי פרטי סגור וחתום בחותם היחידות. היפוכו של דבר, דווקא משום שספר זה נושא בחובו את מסע החיים הייחודי הוא הופך להיות לטקסט בעל חשיבות לכל יחיד; מסע החיים והרפלקסיה האישיים מציבים אפשרות פתוחה ומאתגרת בפני קוראי הספר. הסיפור האישי הוא מתנת אהבה לקוראיו, הזמנה למסע רפלקטיבי שיש בו צירוף של נאמנות ופתיחות. כוחה של ההזמנה נעוץ במשמעותה של העדות האישית, ולפיכך ראוי להבהיר את טיבה של העדות בכלל והעדות האישית בפרט.

במסגרת הדיון כאן אתמקד בניתוח של שלושה מופעי עדות: עדות מושאית־עובדתית, עדות אישית־קיומית ועדות האמונה. ניתוח מופעי העדות ינהיר את מכלול המשמעויות של הטענה שהספר הוא עדות. עדות זאת אינה עדות על עובדות המצויות "שם" בעולם שבחוץ. עובדות, חשובות ככל שיהיו אינן נושאת חותם אישי והן לכל היותר חומרי הבנייה של הזהות. לעומת זאת שני סוגי העדות המבוטאים בספר: עדות אישית־קיומית ועדות האמונה מתעדות את מסע האני הממשי של טובה הרטמן ככותבת הספר; עדויות אלה הן ביטויי האני וזהותו, הן משקפות את הנאמנויות היסודיות המתגלמות בחיים ובספר, ומכאן חשיבותם המכרעת.

א. על העדות המושאית־עובדתית

כדי להבין את טיבה של העדות האישית, כעדות קיומית, אפתח בניתוח התפיסה הרווחת על אודות עדות, הממוקדת בעדות המושאית־עובדתית. עדות, ככל פעולה אינטנציונלית, היא יחס בין שני רכיבים: הראשון, פעולת הסובייקט המעיד. השני תוכן העדות. העדות היא התייחסות אל עובדות המצויות "שם" בעולם; המעיד מדווח על עובדות, ולא על עצמו ועל חייו.

שאלת היחס בין הסובייקט המעיד לבין תוכן העדות היא אחת השאלות הבסיסיות בקביעת המהימנות של העדות. הנחת המוצא האינטואיטיבית היא שחשיפת האמת היא תפקיד העדות. רק מתוקף הנחה זו אנו יודעים להבחין בין עדות אמת לעדות שקר, ורק מתוקף הנחה זו אנו מבחינים בין עדים מהימנים לעדים שאינם מהימנים. העדות היא אפוא חלק מתהליך של גילוי האמת, בדיוק כפי שהמשפט הוא כזה. המונח "אמת" בשיח העדות משמעו התאמה בין ההיגדים הלשוניים שנהגית בעדות לבין מצב העניינים בעולם.