האימה בספרות האנונימיים ועוד סיפורים

הקדמה לרומן מריונטות*

* Corpus Mysticum

"...אבל איני יכול לכתוב אף מילה אחת... הרגשתי כאילו נרמסתי ברגלי הפטליזם הנורא של ההיסטוריה, הריני רואה בטבע האנושי בינוניות נתעבת וביחסי האנשים כוח שאין לעמוד בפניו, האישיות היחידה אינה אלא קצף על פני הגל – מקרה בלבד... משחק בובות בלבד..."

ביכנר אל ארוסתו, 1833

חסד מצועף מצוי בין חדרי החיים, אירועים נושאי משמעות פונים כמו חלומות מים שקופים אל אופק פנימי, הזוי – רב־משמעי, נושא חידות.

הלילה הזה, מסיט את זווית הראייה, כמו צפה על עשבי מים עמוסי עלוות ירוקת, כפותים בשלווה שרק צמח יודע.

אין לי הקדמה לַסיפור. אני פשוט נושא את עיניי אל מבוכי געגועיי עמוסי החלום כמו בושם שאת ריחו קשה לי לוודא, קצוות של מגע המתפתל אל עומק לא מדיד, נושא את עיניי אל מצוֹפי הזיכרון כאילו יש בהם מוצא, סיפור אהבתי, סיפור לא כל כך פשוט, אלא מה, ניתן לתיאור ואפילו לפירוט מסוים שמביא אותנו לשנה קשה כל כך, והרי זה מוזר, זאת השנה שבּה, אני חושב, חוויתי את חשיבותה של האהבה ללא פשרות של מוצא, וגוף מלא להט, אפילו הדירה את שנתי, הרי יכולתי להם לייסורי האהבה, באומץ פנימי, ואפילו בעזות מצח מסוימת.

יהיו אשר יהיו התמונות ברגעים אלה, חייב אני לפנות אל חודש יוני 1976 בעיר פריס, שם מצאתי את החלון הפונה אל חיַי היום, שנים אחדות לאחר האירועים שאותם תיעדתי בהיותי עובד כפקיד קבלה בבית מלון קטן וזנוח ברובע התשיעי – מונמרטר. הערבים משמימים, הטיח מתקלף, תמונות נוף זולות שפניהן אל הדלת, דוהות.

גברת ממן, בעלת המלון, הגיעה לשער הכניסה. מייד הכנתי את ה"פרוטוקול", שאינו אלא חשבונאות (זה אולי המקום והרגע היחידים שבהם אריתמטיקה פשוטה הופכת בעיניו של יצִיר לאירוע דתי, חמש מאות ושישים... חמש מאות שבעים וארבע...). ערפל סמיך נכנס עם פתיחת הדלת לתוך חדר הכניסה. משסיימתי את העברת המשמרת לידיה הגרומות ואצבעותיה הקצרות והמשומנות, הסתכלתי בשׂערה הצבוע בצבע לא מזוהה ודהוי. עיניה אמונות היו על ספירת השטרות, בחטף יכולתי לזהות את הרגשת הסיפוק על פניה, בחוּמרה היא הודתה לי ובירכה אותי לשלום...