פסואה פי שלושים ושלושה

המתמהמה

כאשר הגעתי סוף כל סוף לתחנה, נוכחתי לדעת אל מול לוח הזמנים שהרכבת עתידה להגיע רק כעבור כשעה ורבע. לעומת זאת, לפי המידע שקיבלתי מפיו של בן אנוש, היא הייתה עתידה להגיע רק כעבור שעתיים. בפרץ אלים של ייאוש החלטתי לעשות סיבוב איטי ברחבי הכפר. אילו הייתי ממהר לעשות את הסיבוב הזה, הייתי נאלץ לעשות כמה וכמה סיבובים, ואפילו אז הייתה הרכבת מגיעה מבחינתי באיחור.

הסתובבתי באיטיות מנוכרת ברחובותיו הכמעט שוממים מאדם של הישוב שצמח וגדל. בחנתי בהתעניינות רצופה רצף של עניינים נטולי כל עניין. כבר עמדתי לפנות לכביש שאי־אז היה עוד רחוב, כביש ששימש עתה ליציאה מהכפר אל מרחב השדות, אלא שמודעותי חטפה אז מהלומה לנוכח שלט קטן שראיתי, שלט שהתיישן זה מכבר ובכל זאת הוסיף להתבלט מעל לדלת סגורה. על השלט היה כתוב: "פָּסוּשׁ,[1] מתמהמה".

עצרתי. קראתי שוב את הכתוב על השלט הקטן. אחר כך שבתי וקראתי אותו כמה וכמה פעמים. ניסיתי להסיק איזו משמעות גורפת ומתקבלת על הדעת עשויה להיות טמונה במילים האלה. ניסיתי להעסיק את דעתי גם בהגיגים אחרים. נכשלתי בכולם. הרכבת ממילא עמדה להתאחר בעוד כמעט שעתיים. למה שלא אברר בינתיים במה בדיוק מדובר? ניגשתי אפוא לדלת ודפקתי עליה.

מתוך קו האופק הפנימי של הבית בקעה תנועת פסיעות נגררות, והיא התקרבה לאורך מסדרון שניתַן להאזין למתרחש בו, עד שחרקה מעֵבר לדלת בצליל צורמני של מפתח המסתובב בחור המנעול. תנועתו של המפתח הגיעה לסיומה בנקישה רכה, אחריה חרק אי־שם בסמוך אליה גם בריח ישן, ותכף לאחר מכן החלה הדלת להיפתח. באותו שלב נזכרתי שכבר לא זכרתי מה בעצם רציתי לשאול. עטיתי על פניי חיוך וחיכיתי. אף אחד – אחת היא מי ואיפה – לא היה מיטיב לחכות ממני.

כשהדלת נפתחה לרווחה, הופיעה במרווח החלל שנפער דמותו של קשיש, ואותו האיש לבש מה שהיה למראית עין מעיל ארוך ומיושן, ולראשו ברט מסעות מן הסוג שחובשים לראשיהם אלה שאינם יוצאים כלל מפתח ביתם. זה זמן־מה לא גילח הקשיש את זיפי זקנו, ועיניו נראו גדושות חיוניוּת ועצב גם יחד. הוא הביט מבעד למרווח הדלת הפתוחה בלי שמץ של סקרנות, אבל משהבחין בי, הביט בסקרנות בדמותי שתפסה את חללו של אותו המִרווח.

"מה אתה רוצה?" שאל בקול נמוך, מופשט ומנותק מהכול, זולת העובדה ההכרחית של קיומו כקול.

"שום דבר," עניתי. "או ליתר דיוק התכוונתי לומר שרציתי לברר מה פירוש המילה 'מתמהמה', שמופיעה כאן על השלט הזה." הצבעתי על השלט הקטן במלוא הטבעיות המתבקשת ממי שמצביע על דבר־מה שאין שום צורך להצביע עליו. ממילא לא היה במקום שום שלט אחר, והמילה "מתמהמה" כציון לעיסוק מקצועי לא הופיעה, למיטב הבנתי, על השלט של אף אדם מלבד זה.

הקשיש השיב לי משסיימתי לשאול. "אתה רוצה להיכנס?" שאל.

נכנסתי ותכף נתקפתי לבטים. למעשה לא התביישתי מעצם המעשה. דברים מעין אלה הרי קורים לרבּים בעולם הזה, דברים כאלה ועוד כהנה וכהנה במקומות שאינם בהכרח בתים כפריים, וללא ספק מתחת לשלטים שונים לגמרי.

הקשיש סגר את הדלת ובלי לומר לי עוד דבר וחצי דבר התקדם, ואני בעקבותיו, לאורך המסדרון שהיה ארוך, ושנמצא בדיוק באמצע אותו הבית, עד כמה שיכולתי להעריך זאת. לבסוף הגיע עד לסוף, אשר הוסתר מאחורי קיר ובו צוהר קטן וגבוה שניכר בו כי לא היה בשימוש, ולאחר שפתח איזושהי דלת מימִינו, עצר ועשה לי סימן להיכנס לפניו. נכנסתי. זה היה חדר אוכל ובו רהיטים מיושנים שלא עוררו בי שום עניין. על השולחן הרחב שלא כוסה במפה וגם לא צויד במפיות, עמדו בקבוק וכוס שאותה הקשיש הושיט לי. הכוס הייתה גבוהה, מאלה המיועדות למים. הבקבוק נראה בקבוק יין. הכוס הייתה ריקה, הבקבוק – כמעט ריק. במחווה מזמינה הורה לי הקשיש לשבת, הוא אחז בבקבוק ובשעה שעבר על פני המזנון, הוציא מתוכו כוס נוספת והניח אותה על השולחן. לאחר מכן עזב את החדר שאני נשארתי לשבת בו, בלי לחשוב על שום דבר ובלי לסקור עוד את מה שמסביבי. כעבור זמן קצר – שניות ספורות בלבד – חזר והבקבוק מלא בידו, או אולי היה זה בקבוק אחר, שכּן הזכוכית השקופה של הבקבוק שהביא עתה, נראתה לי ירוקה יותר מזו של הבקבוק הקודם. אחר כך התיישב האיש על כיסא מולי. תחילה מילא את כוסי ולאחר מכן את כוסו.

[1] "צעדים" או "פסיעות" הוא משמעו של שם העצם "פָּסוּשׁ" העשוי לשמש גם שם המשפחה, והגאיו קרובים להגאים המצויים בפורטוגלית בשם משפחתו של פְּסוֹאָה עצמו.