א

בנוֹבי נאמר לנו שכבר כמה שנים לא קיימת תנועה סדירה של אוניות המגיעות לפְּלָטַמוּן. התיירות למקום גוועה, מחנה הנופש הצרפתי "מדיטֶרָנֶה" חדל לפעול, התוכנית להקים במקום יישוב של חווילות פרטיות לא מומשה, ובעלי הבתים המעטים, שנבנו לפני כמה שנים, חדלו לפקוד את המקום. היישוב לא חובר לרשת החשמל, גם לא לקווי המים, ולא זכה שייסלל בו כביש אספלט, כפי שהובטח. במונית נוכל להגיע לשם רק בשביל החצץ הצר המשופע במהמורות, וגם זאת רק אם יעלה בידינו לשכור אחת מהמוניות הממתינות למטה בנמל, ואם נגיע לעמק השווה בדבר מחיר הנסיעה, שמן הסתם לא יהיה נמוך בהתחשב במרחק שעלינו לנסוע – כשלושים קילומטרים. נוח יותר וקרוב לוודאי גם זול יותר יהיה לשכור שם למטה במרינה סירת מנוע או מפרשית תובלה ולשוט בה עד דְראגָה, שם נוכל לעגון קרוב אל החוף, בייחוד היום, כשהים שקט ואין משבי רוח.

עשינו בדיוק כפי שיעצו לנו, הפלגנו במשך פחות משעה במפרשית דייגים שמנוע הנפט שלה התנשם והתנשף בהותירו מאחור לשון דקיקה של עשן לבנבן. זה לא עלה ביוקר, ובעל המפרשית, לאחר שהסכמנו לעגון במפרץ קטן שבחוף עצמו, הניח קרש מהסיפון עד לאדמת החוף, ובעזרתו יכולנו לרדת אל הקרקע ולהעביר את מטעננו – סלי המזון ושתי מזוודות גדולות ובהן הבגדים. הוא אפילו תמך בידה של לֶלָה לבל תמעד. ליווינו אותו במבטנו עד שנעלם מאחורי הצוק, ומשנותרנו לבדנו בחנו את הסביבה. איש לא נראה על החוף. מולנו נמצא בית בנוי מאבן, מבנה מאורך, מסוג הבתים שלחופי הים. מימין לכניסה המקורה, מתחת לעץ תות ענק, ישב איכר זקן, דייג, לבוש מכנסי כותנה וכותונת דהויה ועל ראשו מגבעת קש רחבת תיתורת. הוא עסק בהטלאת רשת הדייגים שהייתה תלויה על ענף מאחוריו, ובחלקה נפרסה על ברכיו. הוא הביט בנו אך לא קם ממקומו, והיות שלא ידענו להיכן לפנות עם מטעננו הכבד, לא נותר לי אלא להניח את המזוודות ליד ללה ולפנות אליו. הוא חיכה שאגש אליו. מראהו היה זקן מכפי שנראה מרחוק: עור צווארו וזרועותיו היה קמוט, יבשושי, לבנבן ומתקלף.