בונומו בנינקזה

פרק 4 - לו שָׁרתה תמיד הבנה בין הנוסעים לעובדי הרכבת

ביום צאתנו לדרך, המהומה בכפר הייתה רבה. התרגשתי מדברי הפרֵדה ומן הברכות של אנשים כה רבים. היה שם גם הקנאי, שבדבריו צפה לנו תחזית קודרת. הצעירים הרעישו סביב האוטובוס והזקנים נופפו לשלום ממושבם על הספסלים. אני מודה שהתאכזבתי מאוד מיחסו של הכרטיסן באוטובוס שבו נסענו לתחנת הרכבת. אינני מתכוון לציפייתי לקבל יחס מיוחד בהיותי הזוכה בפרס, עובדה שכשלעצמה הייתה אמורה להציג אותי קבל עם ועדה, בעיקר לאחר ש"חדשות הדואר" פרסם את דבר נסיעתי. אבל לפחות בתור צעיר בן הכפר היה עליו להתייחס כלפיי טוב יותר, בן אותו הכפר וקשיש ממנו. נראה היה שנוכחותי העליבה אותו בשל המזוודה שנשאתי איתי, ושבתוכה היה כל הדרוש לי לנסיעה, וגם משום ששאלתי אותו היכן עליי לשבת, וכן שאלתי אם הוא בטוח שהאוטובוס יגיע לתחנת הרכבת בתיאום זמנים עם הרכבת שלי. אינני טוען שאדיבות היא חובה, אבל מענה לשאלות ענייניות? לפחות בזה מחויבים כל נושאי התפקידים. אז לא! הוא גרם לי לנסוע בעמידה כל הדרך. הוא גם גבה תשלום עבור המזוודה. ניסיתי להסביר לו שאילולא מכרתי בולים כל חיי, היו לאוטובוס שלו הרבה פחות רווחים, משום שהדואר מספק לו הרבה עבודה, שלא לדבר על הסעת משלוחי העיתונים עבורי. איזה הפקרות וגסות רוח! הוא ענה לי במילים שאינני יכול להעלות על הנייר, משום שהנייר היה מאדים מבושה. נשבעתי שלא אמכור לו עוד אפילו סיגריה אחת, ואהיה נאמן לשבועתי. חשבתי בעצב שהנסיעה מתחילה לא טוב, ואולי אולי, אם הייתה דרך אחרת לחזור חזרה, הייתי הולך בה. אבל לחזור שוב באותו אוטובוס ועם אותו כרטיסן היה מעבר לכוחותיי.

למרבה המזל, חברת הרכבות הממשלתית מאורגנת טוב בהרבה. עד היום אני שואל את עצמי היכן הם מוצאים כל כך הרבה אנשים אדיבים שמשרתים בכל הרכבות ובכל תחנות הרכבת, בשעה שבכפרי לא נמצא אדם אחד אדיב הראוי לעבוד באוטובוס. ואיך הם לבושים כל כך יפה, כולם בשחור, כמו אדונים מכובדים! ועדיין לא הזכרתי את הכובעים האדומים הנאים עד מאוד, בעיקר כשהרכבת חולפת על פני תחנות אפורות שבהן איננה עוצרת!

מנהל התחנה של וילטסטה קיבל אותנו בסבר פנים יפות, אמר שהוא כבר עודכן בעניין הנסיעה שלנו, וביקש הבהרות רבות בקשר לזהותנו, לאן פנינו מועדות ומה נעשה. אמר עוד דברים נעימים רבים וכמעט לא הרגשנו בחלוף שעתיים עד להגעת הרכבת. לאחר מכן איחל לנו נסיעה טובה, העלה אותנו לרכבת ולחץ את ידינו עוד ועוד. אינני יכול לספר לכם את כל מעשי האדיבות שלו משום שיידרשו לכך עמודים על גבי עמודים. משום כך אתנצל בפניו על החסר ואסתפק בתודה מכל הלב. נשארנו לבדנו בתא מפואר שבו ספות קטיפה אדומות שכמותן אין בוודאי אפילו לראש הכפר שלי. רקמות תחרה עדינה בלבן צחור הונחו על הריפוד האדום. הייתה גם מראה, אשר, בלי להעליב איש, שמח הייתי לו ראה אותה הספר של וילטסטה המתגאה תמיד במראות שלו. נוסף לאלו, היו שם תמונות יפהפיות של כיכר סן מרקו בוונציה עם מגדל הפעמונים והיונים כרקע לפרסומת עבור מים מינרליים, בצירוף הסבר לדרך שמוהלים יין במים. בקיצור, התחלתי כבר להיות מרוצה מהנסיעה, ואף הפגנתי בפני ידידי מידת מה של התלהבות נערית לקראת יציאתנו לראות עולם.

אבל בתוך כל ההרמוניה צרם לי תו אחד שלא אהבתי משום שנראה מזויף. היה זה קרע גדול באחת מאותן רקמות תחרה לבנות. עבר כרטיסן, ואני ראיתי לנכון להסב את תשומת ליבו לכך. קראתי לו והסברתי את דעתי, שמן הראוי לפתור את הבעיה באופן מיידי כי הרי ידוע מה קורה לתחרה קרועה. הכרטיסן כפי הנראה לא היה איטלקי או שהיה קצת חירש, הוא לא ענה לעניין ואחרי תנועות מוזרות בשתי ידיו אמר:

— אין לך שוערת? והתרחק מהמקום בשעה שאני עניתי בהשתאות:

— כן סליחה, נשאיר זאת לפעם אחרת!

מה יכולתי לומר? אבל תהיתי מה קשר השוערת לבעיה שבה יהיה עליו לטפל עוד באותו ערב בעצמו עם הממונה עליו יחד. ובעיני רוחי ראיתי את הברנש המסכן, בערב, עייף מיום עבודה בפרך, נאלץ לתקן במהירות את הקרע שתפח לממדי ענק, לבל ייאלץ לשלם קנס כפי שהתריעו השלטים מסביב. הייתי עסוק בקריאת המודעות הרבות שהורו לנוסעים כללי התנהגות שימנעו מהם מלהסתבך. התחלתי לקרוא מהדלת שדרכה עליתי לקרון וכמעט הגעתי לקצה הקרון כאשר נאלצנו לרדת מהרכבת משום שהגענו לתחנה שבה היה עלינו להחליף רכבות.

זה לא היה פשוט, אך הצלחנו. אני מצטער שלא הספקתי לקרוא את כל ההוראות במודעות התלויות ברכבת הראשונה. לפי מיטב הבנתי הן לא היו זהות לאלו שברכבת השנייה, לא במספרן ולא בתוכנן. משום כך, הגם שאני נוסע מסור, נותרתי חסר מידע, שלא בקלות אוכל להשלים, והחסר עלול לפגוע בי ואולי כבר פגע.

נעלבתי קצת מפני שראש התחנה לא בא לקראתנו, וגם השיב בקרירות רבה לנפנוף ידינו לשלום כאשר התרחקה הרכבת. בתחנה הבאה, שגם בה היה עלינו להחליף רכבות, חשבתי לנכון לגשת עם פרוספרו לברך את ראש התחנה במשרדו. הלכנו, נושאים איתנו את מטעננו, שכפי שהסתבר היה מעשה נבון. התקבלנו באדיבות רבה, הוּבלנו לאולם נאה, ובו הושיבו אותנו על ספות נאות. ראש התחנה התנצל על שאילוצי העבודה מחייבים אותו להתרחק לדקה, וביקש שנואיל להמתין. נפלה טעות. לא ברור במי החליף אותנו, אבל הוא הלך לחפש אותנו ברכבת שלנו, ומאחר שלא איתר אותנו, חשב מן הסתם ששינינו את התוכנית, ושלח את הרכבת לדרכה. הוא חזר למשרד, שאל מי אנחנו ומה רצוננו. כששמע את הבהרותינו, הסביר לנו את טעותו. אמר שהוא מצטער על מה שקרה ועל כך שיהיה עלינו להמתין שעות רבות עד לרכבת הבאה. לאחר מכן הסביר לנו כי הוא ועמיתיו נוהגים תמיד לברך לשלום את הנוסעים ברכבות. הם נעמדים על הרציף ומברכים את הנוסעים החולפים על פניהם כאשר הרכבת יוצאת מהתחנה. מסתבר שבעבר היה מקובל שהנוסעים הלכו לברך את ראשי התחנה במשרדם, אבל היום נוהג זה חלף עבר משום שראשי התחנות אימצו את מנהגם החדש. הודינו לו על ההסברים, והבענו דעתנו שאומנם מנהג זה מכבד את הנוסעים, אבל אין זה יאה מצידנו, הנוסעים. ראשי התחנות נאלצים לעמוד על רגליהם יומם ולילה כדי שהנסיעה שלנו תהיה סדירה ונוחה, ואנחנו איננו רוצים לטרוח וללכת לברך אותם ולהודות להם?

נאלצנו להמתין לרכבת שלנו כשש שעות. התיישבנו על ספסל לפני התחנה, ונהנינו לשוחח עם אדון שנשא תחת זרועו חצוצרה ודגל, והיה מזיז שוב ושוב מוטות על המסילה, בכל פעם שחלפה רכבת שלא עצרה בתחנה. הוא סיפר לנו על חייו. מסכן! יומם ולילה היה ניצב, עצור נשימה, בדאגה שהמנוף יעבוד כראוי, ושהרכבות תעלינה על המסילה הנכונה. ואז לנשום לרווחה עם חלוף הרכבת על פניו, ולהמשיך לעקוב במבטו אחרי כל הקרונות. זאת עשה בשלג, בגשם, ברוח! חיים ממש קשים ומלאי אחריות. אני הייתי רועד מפחד לאורך כל היממה. מודה אני שסיפוריו של אותו ברנש גרמו לי דפיקות לב לאורך כל המסע. דמיינתי שכל רגע עלול להתרחש אסון רכבות, ובכל פעם שחשתי שאנו מתקרבים לתחנה אמרתי בחיל ורעדה: – זהו! הגענו! וכשיצאנו מהתחנה נשמתי לרווחה.

לבסוף, אותו אדון הודיע לנו שהרכבת עומדת להגיע, ואחרי זמן מה העלה אותנו לקרון שחור שהיה בין קרונות אחרים, אדומים כולם. בקרון השחור היו אנשים, ובאדומים – בעלי חיים ומטענים. חיפשנו לשווא את המושבים האדומים הנוחים, אך נאלצנו להסתפק במושבים מזוהמים מעץ. ישבנו בין אנשים שלעסו טבק ועוררו את רצוני להזמינם לחנותי. חקרתי את  הכרטיסן מדוע אין ברכבת מושבים אדומים. תשובתו הייתה שהיה עליי לעלות לרכבת של שעה 15:19. הודיתי לו ואמרתי שיש תמיד מה ללמוד. פרוספרו נהג בחוסר אחריות, והסביר לו מדוע החמצנו את הרכבת ההיא. הוא צחק לנו בפרצוף כאילו היינו תופעה מוזרה. יש לומר שבעולם הזה יש הרבה טיפשים, ולעיתים, ובלי להעליב איש, נוחתים כאלה גם בין עובדי מערך הרכבות. היה חושך, לא ניתן היה לקרוא את השילוט וגם לא לראות דבר בחוץ. הרכבת עמדה בתחנות זמן רב כל כך עד שאפשר היה לברך לשלום את כל האוכלוסייה ולא רק את עובדי הרכבת. בכל תחנה הועפנו קדימה ואחורה בחבטות שהיו סיוט. היינו תשושים מרעב ומעייפות כשהרכבת עצרה וכולם ירדו. כעבור זמן קצר אמרו לנו לרדת משום שמאן־דהוא מת, לא ברור לי מי, אבל בקרוב תגיע רכבת מהירה שתביא אותנו לעיר שבה היינו אמורים לסעוד ולישון.

שימחה אותנו הידיעה שנעלה לרכבת מהירה. חשבנו שאנו ודאי תושביה הראשונים של וילטסטה שזכו במזל כזה, משום שרכבות מהירות לא עצרו מעולם בתחנה שלנו. כמה שזה היה יפה! התיישבנו שוב שנינו לבד על ספות אדומות יפות שעליהן רקמות תחרה חדשות ונקיות שהונחו כך כנראה במיוחד עבורנו. גם התמונות היו יפות ומעניינות יותר מברכבת הקודמת. אבל מודה אני שהדבר היפה ביותר היה התאורה. עובדה זו אומנם פוגעת בכבודו של הכפר שלי, שם לא נתקלתי עדיין בתאורת חשמל. אך אין שושנים בלי חוחים, עליי לספר מה שקרה לי באותה רכבת. היינו מאוד רעבים, בינינו כבר לא היה לנו מה לומר, נוסעים אחרים לא היו איתנו, לכן כדי להסיח דעתי מתחושת הרעב, החלטתי לשוחח מעט עם הכרטיסן. עליי להודות שכמו אנשים רבים אחרים אף הוא נראה קשה תפיסה.

– האם תוכל להסביר לי, שאלתי, אחרי שהוא קרא פעמיים את הכתוב על הכרטיס ואף ניקב אותו, קיפל אותו פעמיים והחזירו כאילו היה כרטיס הזמנה לדו־קרב.

— האם תוכל להסביר לי למה נועדה הידית הזו? מעולם לא נסעתי בקרון זה ולפני שארד אני מעוניין להכירו היטב.

— זהו החימום, אם קר לך, סובב אותה לכיוון ההוא. ועמד ללכת.

— הא תודה, החימום! האמת היא שממש לא קר לי, להפך, חם כאן.

— פתח את החלון, ענה לי ביובש.

— סלח לי אם פגעתי בך, אני מנסה ללא הצלחה לתקן את דבריי – אודה לך אם תלמד אותי כיצד עושים זאת.

הוא לא נראה מרוצה מאדיבות הדיבור שלי. יש כנראה אנשים שמעדיפים טיפוסים נוקשים. הוא ניגש בזעם לחלון, משך בתנופה בידית, אך דבר לא קרה. הוא טרח שם זמן מה, כשכעסו הולך וגובר, ולבסוף הצליח. אם לומר את האמת לא שמחתי. הרוח הייתה יותר מדי חזקה וביקשתיו לסגור מעט. זאת עשה בקלות יחסית אבל, תמיד בכעס. חשבתי שהוא התעייף ויכול להיות יפה מצידי אם אעסיק אותו בשיח נעים, עד שינוח ויירגע. עכשיו אני חושב שהיה עליי להזמינו לשבת איתנו על הספות הנוחות, במקום להסתובב על הרגליים. באותו רגע רעיון זה לא עלה בדעתי. כבר נוכחתי שהרעיונות הטובים ביותר מגיעים כאשר כבר מאוחר מדי. כל מה שעלה בדעתי לומר היה:

— יופי, תודה, ככה זה מצוין, אתה באמת מאוד אדיב, אבל סליחה, מדוע על משהו שהזזת כתוב "פנוי" באותו אופן שכתוב...

הוא לא אִפשר לי לסיים וענה בגסות:

— לך תשאל את המכונאי! ויצא בטריקת הדלת באופן שאינני מבין איך לא נשברה.

אני עדיין שואל את עצמי מה העליב אותו בדבריי, ואני מוכן להתערב, לירה תמורת פרוטה, שהייתי האדם המנומס והאדיב ביותר שהוא פגש מעודו, לאורך מיליוני הקילומטרים שעבר. דנתי בכך ארוכות עם פרוספרו, והגענו למסקנה שתגובתו כלפינו נבעה מבשורות רעות שקיבל מהבית. מסכן! אם זו הסיבה להתנהגותו, הייתי סולח לו גם על תגובה קשה יותר. אנחנו כאן כדי לעזור ולהיעזר, אך נכון שקיימים גם בני בלייעל המפריעים לעובדי הרכבת ושואלים שאלות לעגניות. אם ראה בי אחד מהם, יעידו דפים אלו כי טעות בידו.

כשירדנו בתחנה שלנו, רצה פרוספרו לגשת אל המכונאי ולהמשיך בתחקיר כפי שיעץ לנו הכרטיסן. המכונאי היה עסוק מאוד סביב הגלגלים. חשבתי שגם הוא מוטרד בענייניו, אולי ניתק אחד הגלגלים, לכן בשלב זה עדיף לא להפריע, והרעב הורה לנו שלא להמתין.