השד של מקסוול

אישה מספרת, ספק לעצמה ספק לקורא דמיוני, על הגברים בחייה – גברים שאהבה או נדמה היה לה שהיא אוהבת, גברים שחשקה בהם או חשקו בה, בני זוג לשעבר או מאהבים לרגע, ולפעמים גם כאלה שרק חלפו לידה ובכל זאת אמרו או עשו משהו שנחרת בזיכרונה, שהפך לסיפור. היא נזכרת בגברים מכל הסוגים – נפתלים ומעודנים או ענייניים וגסי רוח, קשובים או אדישים, נדיבים או פוגעניים, גברים שלמדו או לימדו איתה באקדמיה למוזיקה, נהגי מונית או מרצים לספרות, מוכר בחנות לכלי נגינה או מנהל של קונסרבטוריון, וֶטֶרינר או שרברב. והזיכרונות עולים בזה אחר זה, נובעים ובוקעים זה מזה, קופצים בין הזמנים, מתארים מערכות יחסים זוגיות מתמשכות או קצרצרות, שעות של סבל קשה או רגעים של יופי נדיר, ומצטרפים לקשת רחבה ומרהיבה אבל לפעמים גם עצובה מאוד של ניסיון חיים. וכמעט בכל הזכרונות נחשף אותו מוקד – הגילוי שדווקא במקום שבו גיבורת הסיפורים חותרת בכל ליבה לאינטימיות, קרבה והבנה, היא מתנתקת מעצמה, והתשוקה לממשות רגשית וגופנית נענית בחוסר ממשות. ורק מלאכת ההיזכרות, הסיפור, הכתיבה, מחזירה מעט מן הממשות האבודה.תמר גפני היא מלחינה וסופרת. השד של מקסוול הוא ספרה השלישי. קדמו לו הרומן קירות דקים (2017) וקובץ הסיפורים בעין הכחולה (2019), שראו אור גם הם בהוצאת כרמל. "רומן על מוזיקאית שמפליא להלחין את זרם התודעה שלה"עמרי הרצוג, הארץ ספרים, על קירות דקים "כתיבתה של תמר גפני מפגישה מרחבי ידע מפתיעים עם חוויות קרובות, אינטימיות ויום-יומיות ומעלה אותן, בברק לשוני נדיר, לספֵרה רוחנית שכולה תובנה"                                                                       אריאל הירשפלד