כופרים

1

הוואנה, 1939

 יעברו כמה שנים עד שדניאל קמינסקי יתרגל לשאון הצוהל של העיר המתעוררת תמיד לתוך אנדרלמוסיה גמורה. מהר מאוד גילה שהכול שם נדון ונפתר בצעקות, הכול חורק מחלודה ומלחות, המכוניות נעות בין התפוצצויות ונחירות מנועים או שאגות צופרים ממושכות, הכלבים נובחים עם או בלי סיבה, התרנגולים קוראים אפילו בחצות הלילה, וכל רוכל מכריז על סחורתו במשרוקית, פעמון, חצוצרה, רעשן, חליל מאולתר כלשהו, חרוז ערב לאוזן או פשוט בצווחה. ואם לא די בכל אלה, הוא נתקע בעיר שבכל לילה בשעה תשע בדיוק מרעים בה תותח ללא כל הכרזת מלחמה או חומות שיש לסגור, ושתמיד, תמיד, בימים של רווחה וברגעי מצוקה, מישהו מאזין שם למוזיקה, ונוסף על כך, שר אותה.בימיו הראשונים בהוואנה ינסה הילד פעמים רבות להעלות בזיכרונו, ככל שתאפשר לו תודעתו שעוד לא הכילה זיכרונות רבים, את הדממות הנעימות של הרובע היהודי הבורגני בקרקוב, ששם נולד וגר בשנותיו הראשונות. בחושיו של חסר שורשים הוא התחקה אחר עקבותיו של אותו מחוז ארגמני וקר של העבר, כניצול מאונייה טרופה המבקש קרש הצלה שיביא אותו לחוף מבטחים, אבל כשזיכרונותיו, האמִתיים או המדומיינים, עלו על קרקע יציבה של מציאות, הוא התעשת מיד וניסה לברוח מהם, כי בקרקוב הדוממת והאפלה של ילדותו היו רק שני פירושים לצעקות רמות: יום של יריד חוצות, או איזו סכנה אורבת. ובשנים האחרונות בפולין, הסכנה היתה נפוצה יותר מסחר וממכר. והפחד, בן לוויה קבוע.כצפוי, כשהגיע דניאל קמינסקי לעיר השאון הצורם, עוד זמן רב הוסיפה הסביבה הנפיצה והרועשת להסתער עליו כפרץ אזעקות מחריד, עד שבחלוף השנים הצליח להבין שבעולם החדש הזה, הדבר המסוכן ביותר בא אחרי דממה שמקדימה אותו. כשהתגבר סוף־סוף על השלב הזה והצליח לחיות בין הרעשים בלי לשמוע את הרעשים, כפי שנושמים אוויר בלי לחשוב על כל שאיפה, גילה דניאל הצעיר שכבר איבד את היכולת להעריך את סגולותיה המיטיבות של הדממה. הוא יתגאה בכך שהצליח להתפייס עם השאון של הוואנה, בעיקר כי בד בבד השיג את המטרה העיקשת – הרגשת שייכות לעיר התוססת הזאת, שהושלך אליה למזלו מכוחה של קללה היסטורית או אלוהית – ועד סוף ימיו יתלבט בשאלה איזו משתי האפשרויות הגיונית יותר.