כל הלבבות תפוסים

כשנולדתי, כל הלבבות כבר היו תפוסים. אני חשה באחיזת ידה של אחותי. היא מחזיקה אותי לרגע בידיה, חובקת את גופי ומניחה אותי בחזרה בלול. אני נזרקת מעט והמפגש עם מזרן השעוונית קשה. היא מתבוננת בי שוב והולכת לחצר.אימא אומרת: "אבא הכריח אותי לשמור על ההיריון אתך". היא אומרת "לי הספיקו שניים" וגם "הוא התעקש" ו"בלית ברֵרה הסכמתי". אני כמהה לחום גופהּ. אני חולה. האוויר עולה כבד בצינור דקיק בגרון. אין ממנו די. אני משתעלת. בלילה, אימא ואבא בחדר שלהם. אני עם יעל וגדעון בחדר הסמוך. אור חלוש של מנורת לילה מאיר את הקיר. אני בוכה ויעל מטלטלת אותי, שולחת את ידה מתוך שינה, ששש. אני לא מרגישה טוב וקשה לי מאוד לנשום. הבכי עוד נמשך והם שניהם ממלמלים מתוך שינה, נרגזים בגלל ההפרעה."די. שקט". אם הבכי מתגבר ונשמע מנדנד ואימא לא שומעת, יעל צובטת אותי שאשתוק. בידיה הקטנות, היא מהסה אותי. אחי ואחותי, היא בת שתיםֿעשרה והוא בן תשע, הם כמו חברים. מדברים אחד עם השני, לפני שהם הולכים לישון. כל אחד ממיטתו, משני עברי החדר, בחושך, מדברים על כל מיני דברים. אני שומעת את הקולות ואני לכודה באמצע החדר. הלול נמצא בין מיטותיהם. ליעל יש שיער ארוך וחלק, תמיד אסוף וקשור בזנב סוס. לגדעון יש שיער שחור קצר, מבריק וחלק. גדעון שולח אליי מדי פעם חיוך, לתוך הלול. הם צמד שנע במסלולו. הם מקבילים לצמד ההורים. אימא ואחותי חזקות יותר ומכתיבות את הסדר. יעל אחותי נעה במהירות ולא עוצרת. בכוח רצונה היא מסוגלת גם לזרוק את עצמה ממקומות גבוהים ולשרוד. בגיל חמש היא קפצה מחלון בית סבתא שבקומה השנייה אל החצר המרוצפת. כשזה קרה, אימא הוזעקה ממקום עבודתה במשק בית. ראשה הקטן של יעל נפתח ושערה נמלא עיסת דם. היא שומרת רגשות. לא מראה כאב. לא בוכה. אימא מספרת שהיא מצאה את גדעון עומד בחדר ליד החלון, מבוהל. לא הבין לאן יעל נעלמה פתאום. תפרים רבים חיברו את הפצע הפתוח. הוא מביט בתמיהה ובחשש בכיסוי הלבן שלראשה. "רוצה? אל תפחד. בוא תיגע בתחבושת", היא אומרת לגדעון, מראה לו כמה היא אחות אמיצה. נותנת לו יד.