מסע בין האישי וההיסטורי

"עיר ומלואה" – ילדות בפשיטיקעוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָהבָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָהגַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.חיים נחמן ביאליק, הַמַּתְמִיד. ארבעֿעשרה וחצי השנים הראשונות של חיי עברו עליי בעיירה פשיטיק. אני זוכר היטב תקופה זו. הן מפני שלעומת האירועים שבאו לאחריה היא הייתה בבחינת "גן העדן האבוד", שבו חייתי תחת הגנתה של משפחה אוהבת, והן מפני שבתקופות הקשות של המלחמה, כשאני ורבים אחרים כמוני נאבקנו כדי לשרוד ולשמור על צלםֿאנוש, בלא טיפת פרטיות, ולבד בעולם, הרביתי לחשוב על הבית. נזכר במבנים שניצבו בעיירה, מצייר בראשי את החפצים שאכלסו את ביתנו וחושב על האנשים שעמם גדלתי. מחוזות ילדותי היו קבועים ואיתנים בעוד הזמן שחלף היה דינמי ומשתנה. הזיכרונות של דברים מוחשיים, כמו הבאר במרכז כיכר השוק, השער המוביל לחצר שבתוכה ניצב הבית שלנו, הלבנים האדומות שמהן נבנו קירות הבית, הדלפק והמגֵרות שניצבו בחנות – כל אלה סיפקו תחושה של יציבות במהלך הגלגול המהיר וההפכפך של האירועים. דמויותיהם של אימא, אבא ואַניה, בת השכן הפולני, העניקו ממד אנושי ונורמלי למציאות שלא הייתה כזו. אמנם, ידעתי שהבית והעיירה אינם כבר ואיֿאפשר לחזור אליהם, אבל ההיצמדות לזיכרון קיומם העניקה לי נקודת אחיזה בתוך מערבולת חוסר הוודאות שליוותה אותי מאז שגורשנו מן הבית. העבר ניחם, עזר להתמודד עם הבדידות ונתן תקווה.