מחיר קטלוגי:
64
₪
מחיר באתר:
₪64.00 ₪32.00
"... ואם מתת, באיזשהו רגע נורא, כיצחק בעקֵדה? ... אוקיי, אז יאללה, תקים את עצמך לתחייה. נכון שיש לחץ מסוים של אדמה עליך, רק שכולו איזה מטר, אז תחפור כלפי מעלה, תדחוף את רגבי העפר. כן תולעים, לא תולעים, לא משנה, נגיד אפילו שלד. תוציא קודם יד אחת, ואז את השנייה, ואת הראש. עוד מאמץ קטן, והנה, החזה, האגן, הרגליים. אתה בחוץ. עמוֹד, הזדקף, העלה עור וגידים ובשר. הו, הנה הדם זורם.ותרקוד על הקבר שלך. ... נחמי, מה אתה מקשקש? אולי פשוט תכתוב סיפור. תמציא, בלי לחשוב בכלל, כזאת מין אגדה, קצת מופרעת, קצת מפחידה, לאֿלילדים, בהמשכים, כי שוב ושוב תחזור אל עצמך. ... בארץ רחוקה רחוקה, מעבר להררי חושך, בסמוך ליער גדול ושחור, בכפר קטן, חיה לה ילדה ושמה גרטשן..."
שבת בבוקר...אני מאלץ את עצמי לשבת ולכתוב.בעט אדום.בספר השחור.זה שנמצא אצלי שנים הרבה.אני רוצה לספר על גשר.יש לו כל מיני שמות.גשר הרקולס, גשר בנדלר, גשר האנחות (אני ממציא, או שבאמת יש גשר כזה, איפשהו באיטליה, לשם באים האוהבים הנכזבים, מרעידים את הגשר באנחותיהם. הוא רוטט, מזדעזע, מאיים ליפול. יש מהם שמשליכים עצמם אל המים שמתחת לגשר, אבל המים רדודים. האוהבים לא יכולים לטבוע, גם לא להיחבט עד כדי כך שיבוא עליהם קץ).בסביבות שנת 1900, הילד ולטר עשה דרכו שוב ושוב על גשר הרקולס, ודאי גשרון, אל גן עדן קטן משלו, שבמבוך שביליו תעה חזור ותעה, למרות שהכיר היטב כל פנייה ופנייה, כל עיקול ועיקול, כל סירה קוצנית שיש להיזהר ממנה. אבל הילד מוכרח היה להישרט, להתעכב, לעמוד במקום, לרקוע ברגליו, להתעשת, לשוב עוד ועוד לאותה נקודה, אבל לא להגיע אל המוצא, גם לא לחזור להתחלה, לנסות לצעוק 'הצילו!' אבל הפה רק פעור גדולֿגדול, ולפחֵד. אולי עוד רגע קט הלילה יירד, ויהיו צללים רבים, ולך תדע מי הוא מי, והשודד שהטיל אימה, והרוצח המסתורי שלא הותיר עקבות, רק פתקים שעליהם כתב "הומו הומיני", ושוטרי ברלין שהיו חסרי אונים ותלו על העצים מודעות גדולות, שבהן הזהירו והתרו, גם מפני רוחותֿרפאים שנוהגות לשוטט בפארק, בעיקר בפינה הדרומיתֿמזרחית, וחוזרות על מעשיֿמשובה שביצעו בהיותן בשר ודם, זאת אומרת, כילדים, שמתעללים קלות בעוברים ושבים, מטילים עליהם פצצות מים, ושמים להם רגליים, וצוחקים כאשר איש הדוּר, עם מקלֿהליכה מעוצב, משתטח מלוא קומתו על האדמה הלחה מן הגשם של אתמול, מחפש את מקלו כדי לאיים בו על הפוחחים, אבל הם כבר חטפו אותו, את המקל, ורצו משם.אלא שלא אפשרו לוולטר, הילד, באמת לתעות בשבילים המתפתלים של פארק טירגארטן. הוא טייל שם בצורה מסודרת, נותן יד צייתנית לאומנת שלו, או, לעתים רחוקות, לאמו.גם כאיש, בנימין לא הרשה לעצמו לתעות במחוז ילדותו זה. הוא העדיף לעשות זאת בפריז, מוסקווה, מרסיי (עוד קודם, בהיותו בן שמונהֿעשרה, ביקר באיטליה וכתב ביומנו: "ואז מבקרים ב'גשר האנחות', כלומר הגוף עובר במעבר אפל שבו עמדו הרבה אנשים אמיצים ובני בליעל")...
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו במייל
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת