באר שבע – העיר הרביעית

באר שבע היא סמל לנחשלות בישראל. מצבה העגום של העיר וקיפאונו הממושך של אזור הנגב קשורים זה בזה, ויחד הם מהווים סוגיה אינטלקטואלית מרתקת ובעיה חברתית כאובה. הספר מציג לראשונה בדרך חושפנית ומלאה את המאבקים הפוליטיים ואת השסעים החברתיים המונעים מבאר שבע לשמש מרכז אזורי ממשי.סיפור עיצובה של באר שבע בשנות החמישים והשישים מעלה שתי דמויות רבות עוצמה: דוד בן־גוריון ודוד טוביהו. הגשמת שאיפתו של בן־גוריון, לצרף את "השטח הריק בדרום" למדינת ישראל, פתחה פתח לשאיפתו של טוביהו, איש גדוד העבודה וסולל בונה, לדחוק את העיר העתיקה ה"לבנטינית", ולעשות את "באר שבע העברית" לעיר הרביעית של ישראל. בעזרת קומץ ותיקים וכוחה האדיר של ההסתדרות באותה תקופה נלחם טוביהו באדישותה של הממשלה, באדישותם של הוותיקים שבמרכז הארץ (שראו בנגב "ארץ אחרת"), בממשל הצבאי ובחברה המיוחדת שקיבלה זיכיון לניהול העיר. מאבקו הבלתי מתפשר של טוביהו לשליטה בעולים החדשים שהחלו לזרום אל העיר, ובעיקר מול הקהילה העיראקית הגדולה והמאורגנת, הביא לקץ כהונתו כראש העירייה ולפרישתו מן הפוליטיקה המקומית ב-1963. אירוע זה דחף אותו להשקיע את כל מרצו בבנייתה של אוניברסיטה, שתאפיל על העיר שאכזבה אותו. האוניברסיטה ובית החולים הסמוך אליה - שיצרו יחד "מתחם אירופי" הקשור לתרבות ולאנשים מהמרכז - הוקמו בלב לבן של שכונות עניות, והדבר הפך למאפיין הבולט ביותר של באר שבע ולמקור העיקרי לסטיגמה הקשה שלה משנות השבעים. איתן כהן (מחבר "המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים", 2002) מציע לנסות ולהתמודד עם בעיותיו המיוחדות של האזור הצחיח, שרוב תושביו נמצאים בשולי תהליך הגלובליזציה, באמצעות בניית מערכת אזורית שהעיר התורכית היא הלב שלה. ההרמוניה בין מזרח למערב שבמתחם המוזנח הזה, יכולה לשמש מקור השראה לשיקום תרבותי וחברתי אמיתי של ציבור רחב – יהודי ובדואי כאחד. שיתוף פעולה ברוח זו מצד הישובים הקהילתיים והעולים החדשים יולידו זהות ייחודית ויעניקו לבאר שבע את החיוניות החסרה כל כך בנגב.