חיים נצחיים-בין אתיקה לקוגניציה

מה מרטיטה המחשבה,כי אין זו ציפייתו של מישהו או משהו,אלא חכמת 'האיזונים והבלמים'של הטבע,ושל זה האנושי בפרט,ושמפעפעת בנו,היא זו המעמידה בנו את הדינמיקההזו הקרויה בפינו 'החשיבה המוסרית'.חיינו הם מתח מתמיד בין מקרה לבין עקרון,הנובע מתוכו כשם שמבקש להיות מוּחָל עליו,והם בעלי 'כיווניות',למרות שעשויים את חומר-ההתלהבות שמכלָה עצמה.אין זאת אלא כי דרך כל המקרים,כל מקרה ומקרה,אנו מותירים עוד חלק מידיעת-עצמי שלנו,דלוקה או כבויה,המצטרפת לתמונת כור-מחצבתו של האדם,אל שאיפת השיטה,אל דינהוחשבונה של הרוח.ואם זה לא היה קיים שם כמהות,זה לא היה ניצב עלינו כתביעה.האדם חי ומנסה לספר את סיפורו. בדרך-כלל אנחנו נכשלים בַדברים העמוקים באמת.אבל האוניברסלי עולה ככל שהפרט מוצא כהירואי,את המאמץ שלו לרכוש את מערכת מושגיו.הסיפור המתגלה נראה אמנם כמו היה שם תמיד - סיפור עתיק מאז ומעולם.אבל היה צריך אותנו כדי לספר אותו שוב.הוא (כלומר האדם) מכל-מקום אינו מצב,אלא דינמיות.ומהלך חייו הינו לא "דרך שבסופה קצה",אלא מה שמצטייר יותר כ"מתח המתוודע לאיזון".איזון,אבל לא רוגע ..תוקפו הבלתי-חולף והבלתי מתוגמל של מימוש מהותי,ומראה העולם מבעד לחסרונותינוכערכו היחיד של הזמן החולף..אלה מסוגי הכאב הבלעדי והאמיתי שתַקְנֶה שמש הקיום לכל מי שיהין להביט אל תוך קרניה,אל כל מי שמביט בשכלולן של התקופות,ורואה (גם) את שכלולם של העננים.הקולקטיב הוא המלצה,ואין זה מבטל מערכו,נהפוך הוא - הוא חוזר ואוחז בנו,חוזר ומלפף אותנו בכל אשר תובע את פישרו מאיתנו,בכל אשר לא ימצא מנוחתו אלא בדין וחשבון כבד,שלנו מול המהויות.פאתוס ומיתוס. דומה שמעולם לא אבדה שאיפתנו לאלה.ומה מוזרים (וקשים) הזמנים לַרוח האנושית,שהיתה מוכנה לוותר כה רבות,תמורת תחליפיהםהמסופקים על-ידי ה'מסגרות'.אבל האדם מגלה את תביעות-העולם כמי שמגלה את הגאוגרפיה של ארצו,הטמונה להתגלותהּ מרגע שהחלה לשמש כמצע חייו.הוא עומד על אילוצי-התוואי,מפרשָׁם,וכעת הוא 'מנכסָם',והנה בגישתו אליהם הוא הופךל"בן ארץ חדשה" - זו שבראה לעצמו..מיתוס? - אכן,המיתולוגיה של האישיות.פאתוס? - אין גדול מפאתוס שהוא בשר ודם.כל שלב בחיינו ועמו ראיית הדברים,שלב שלב וראייתו את חייו,אבל מסֶכֶת-אדם מספרת איך נכבשו ערכים חלוציים מהתוהו הרב שבנפש,ונרכשו סגולות בתום-לבב,בהִתְקַשוּת לעצמו ולזולתו,בחוסר נסיון של בבחינת "האדם הראשון" - הוא כל אחד מאיתנו,במובן מסוים.האמת היא לא תוכן,היא מסגרת-פעולה.וברור שהיא לא נמדדת ביכולתה לברוא את הדברים,אלא ביכולתה להלביש אותםבכְּדָאִיוּת אמתית,חדשה-ישנה,להוות מחווה לשאיפת-השיטה, גוון נוסף בתמונתכור-מחצבתו של האדם, וחלק מידיעת-עצמי שלנו.מה מרטיטה המחשבה..