אני ואפסי

"חצי שנה לא דיברתי עם 'אני ואפסי', עניין די רגיל, המריבות בינינו, היא בלתי אפשרית; מחלבה של כסף הייתי קורא לה, אוכלת-חינם שינקינאית, נצלנית עם האף למעלה, בקיצור - אני ואפסי עוד. ירדתי מהפורד החדשה בזעם. נזכרתי: אשתי תמיד אומרת שבעצם נולדתי להיות רווק ורק במקרה הקמתי משפחה. 'ישראל, ישראל הוא באופיו רווק גמור; מאלה שטסים מבית מלון לבית מלון עם מזוודה אחת, תחתון, עליון, מברשת שיניים, בקיצור - תייר מזדמן.' תייר מזדיין, חשבתי והנחתי את תיק הג'יימס בונד שלי על המדרכה. הוצאתי מהכיס ממחטה ומחיתי את הזיעה באחת, וִיש אחד על המצח ווִיש אחד על זוויות הפה. תמיד סבלתי מהרוק התפל בזוויות הפה. מה שבטוח, הממחטה תמיד עימי. שנאתי את עצמי. אני תמיד טס - אין זמן - מבית מלון לבית מלון, הכול כדי להביא את הפרימדונות האלה, כאילו אין לנו מספיק כאלה בארץ, שצריך להביא את החושבדיקרים מאנגליה ומארצות הברית; רק בבית שלי יש לי שתיים כאלה. יבוּאמן, גם כן מקצוע, ואשתי עוד אומרת שאני אוהב אותו. 'ישראל, ישראל הוא רק מעמיד פנים, בתכלס הוא מת על המקצוע שלו. ככה הוא קשוח, אבל איך שהוא רואה אמן חשוב הוא מקבל פרצוף חנפני וכל הגב שלו מתכופף מהתרפסות.' היא באמת נבלה - חשבתי והרמתי את הג'יימס בונד מהידית בכוח - באמת הייתי צריך להישאר רווק כמו שהיא אומרת.כעוס וטרוד נכנסתי למלון"."אני ואפסי" הוא רומן עכשווי נדיר בעוצמתו, בכנותו וברגישותו, החושף מרקם יחסים מורכב בין אב לבתו על רקע סצנת הרוק ותרבות הצעירים בתל-אביב של שנות התשעים. אולם מתחת לפני השטח הללו המתוארים באותנטיות רבה, ולמעשה במרכז הרומן, מצויה הטרנספורמציה הנפשית העמוקה שעובר הגיבור, ישראל ידעון, אמרגן המצוי לכאורה בשיא הקריירה המקצועית שלו. מכאן ואילך מתחיל מסע חיפוש אכזרי, אקזיסטנציאליסטי במהותו ורווי מתחים פסיכולוגיים, בלב משבר התפוררות חייו הקודמים, הסדורים להפליא אך השקריים מיסודם, לקראת גילוי משמעות חדשה לחייו.רן יגיל ממשיך בחתך העומק הספרותי והאמיץ שלו סביב מוקדי ההתפוררות של החברה והתרבות הישראלית. בכך הוא מתייצב בשורה הראשונה של המספרים העבריים בעשור הראשון של האלף השני. ספריו הקודמים: "הרביניסט האחרון" ("הקיבוץ המאוחד" 2006), "נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נח שטרן" (עמדה-ביתן, 2003), "סוף הקומדיה" (עמדה-ביתן 2001), "ז'אק" (גוונים, 1998), "ארז כמעט יפה" (גוונים, 1996).