המבט השני – נוסעים וברברים בספרות

אני כותב על אודות איש ומבקש להתחקות אחר הלך מחשבתו, בנסיבות מסוימות שעליהן עוד ארחיב את הדיבור. בשלב זה אני מנסה למקם אותו, להגדיר אותו ולתת בו קווי אופי שנחוצים למטרותיי.אני מביט בו כשהוא מטפס במעלה ההר בחבל ארץ לא נודעת. זהו נוסע. הסיבות שהניעו אותו לעזוב את ביתו החם והנעים נדונו בספרות אינספור פעמים: ייתכן שנטש מולדת שהתנכרה לו, אפשר שמאס באפרוריות חייו, או אולי קץ פשוט בשיעמום שאפף אותו. אין זה משנה באיזו תקופה אני פוגש בו – הנוסע שלי הוא בן כל זמן.גם מטרת נסיעתו אינה חשובה כשלעצמה: הוא עשוי להיות סוחר או חייל, בוטנאי או לוכד עבדים. הוא יכול לנסוע לבד או בלוויית אחרים. אני נכון לקבלו בין אם נעה מאחוריו שיירה קולנית, ססגונית ומצחינה של מאה וחמישים גמלים; בין אם הוא חייל בחיל הרגלים של צבא כובש שעל מחלקתו הוטל לשים קץ לסכסוך בין תושבים ילידים; ובין אם הוא משרת הסוחב עמו כַּן ציור וקופסת צבעי מים.כשהוא מגיע לפסגה, האיש שלי מסמן לאנשיו לעצור. להסתתר, להתבונן. במרחק כמה מאות מטרים הוא מגלה כפר או מחנה. זוהי שעת יקיצה, הכלבים מייללים, נשים הולכות אל הבאר, עשן מיתמר.עלי לציין כאן כמה תכונות באיש שלי, שהעיקרית בהן היא הכוח. החלש, פושט היד והקבצן אינם מעניינים אותי. הללו יכולים לדדות להם לעבר האוהלים, לעמוד כעניים בפתח ולהתחנן למים או ללחם: היינו הך הוא לדידי אם יקבילו את פניהם בחיוך או במקל, ומה הם ילמדו מקבלת פנים זו.אני מדבר על אודות איש חזק שאֶאֱצֹל עליו ביטחון עצמי ואמונות מוצקות. הביטחון הזה נאצל עליו משום שאין הוא חושש מפני בני העם הנגלֶה לו. אין לו ספק ביכולתו להכניעם אם רק יעלה מלפניו הרצון. הוא חמוש, למשל, בשריון ארד המגן עליו מפני האבנים והאַלות, או ברובה אַרְקֶבּוּז כנגד רומחיהם, ואולי באקדח של האדון קוֹלְט, עם תוף של שישה כדורים, או במקלע מסוג "מקסים". וגם אם ייתפס, למרות כל אלה, וייעקד אל הגרדום להתענות למוות בייסורים, יחושו עד מהרה אחרים לנקום את דמו בטבח איום ומזוויע. דגל ספינתו, או הדרכון הבריטי שלו, ואולי ידם הארוכה של המלכים הקתולים, משמשים לו מגן. אין בו פחד.ואשר לאמונותיו המוצקות, אלה נוסכות בו ביטחון ומחזקות אותו ממש כמו פלוגה של לִגיון. הוא מודע בכל עת לעליונותו על האנשים שבהם הוא מתבונן. עוצמת האש כמובן עומדת לרשותו, אך כך גם התרבות; אורח החיים; האופן שבו הוא ממלא את זמנו; מבנה הכלכלה וחוסנה בחברה שממנה הוא בא; והרעיונות, בעיקר הרעיונות. אלה הנוגעים לבן אנוש וגורמים לו לסגוד לאלים, או לאל או לזכויות האדם. עלובי הנפש שם, בבקתות הקש, אינם מבינים בכל אלה דבר וחצי דבר.לאמִתו של דבר, יכול להיות שהנוסע שלי בא ללמדם את שנבצר מהם לדעת: דמוקרטיה; אמונת אמת; את התחכום שבנטילת הלוואה, ואפילו כיצד ללטש שסתומים. הוא עשוי בסופו של דבר להיעשות מדריך, יועץ, מיסיונר שימיר אותם על דתם. שכן הבוז שהוא רוחש להם אינו מוֹנע ממנו לעשות נפשות בקרבם, הוא אינו פוגם בתשוקה לחלוק עמם את אמונותיו המוצקות, בתנאי כמובן שההטפה תהיה למען תהילת האיןֿקץ של האל; לתהילתו של המלך הנוצרי האדוק; לתהילת נִסֵי הפרוקונסול הרומי או – במחילה – לתהילת הארגון הלאֿממשלתי שהוא מייצג.הוא משולל כל פחד וחדור בתחושת עליונות, ועל כן שונה עד מאוד משגריר קַרולינגי בחצר בבגדד או מסוחר ונציאני שבא לבקר אצל החאן הגדול. הללו חשים בבוז שמארחיהם בעצמם רוחשים להם, ומשלימים בהיחבא עם פחיתותם אל נוכח הפלאים הנגלים לעיניהם. אף שהם מרתקים במובנים רבים, אין מקומם בחיבור זה, שבו עסקינן באדם המשוכנע בעליונותו המוחלטת על פני האנשים שהוא מגלה.בטוח בעצמו, אפוא, הוא מאותת למלוויו ויורד עמם אל הכפר. הוא ידבר אל המנהיגים, וייתכן שיילחם בהם. או אולי יֵצא חלף זאת לצוד עמם או לרקוד בחגיגותיהם. שם ישתה עמם משקאות דלוחים ומחליאים כאות לידידותו. מאוחר יותר (מי יודע?) יישא לאישה אחת מנערותיהם, אולי אפילו שתיים. הוא יחקוק בזיכרונו את כל מה שיראה סביבו וילמד להכיר את האנשים האלה על אורחותיהם המוזרים, ולעתים אף הנִקלים: את האחרים, או כפי שמכנים אותם מאז היוונים, את ה"בַּרבּארים".ואז, יום אחד, אולי יתעורר בו דבר מה, דבר מה הטבוע עמוק מאוד בגֶנים שלו. הבזק מחשבה שילבש צורה של רעיון תמוה, ויגורש חיש קל אך ישוב ויוצת מחדש, יטריד אותו בתחילה ולבסוף ישוב להדריך את מנוחתו: ואולי הברבארים הם כמונו? כמובן לא חזקים, חרוצים, פיקחים או מעודנים כמונו, ואף על פי כן יש בם איכויות שלפחות בחלקן הונחלו להם על ידי אבותֿאבותינו – יעידו על כך כתבי הקודש – בעוד שאת האיכויות האחרות שלהם, אלה המקוריות, היינו נוטלים לנו בשמחה.