שירת מרים

מירי בן־שמחון מתה בדמי ימיה. בשירהּ "ימים רעים" היא משננת לעצמה בפיכחון אכזרי: "אל תגיעי עד רעב / איש לא יִלָּחֵם לך / כבר איש לא יילחם לך". היא חזתה שתיוותר נטושה וכך אכן היה. מותה היה מוות ידוע מראש. כל חבריה חששו שסיפור חייה ייקטע "כחיי חתול דרוס תחת גלגליה של מכונית".שירתה היא מרדף אחר הבּינה שבשפה. היא האמינה שהבּינה היא בהישג ידו של מי שאינו ירא מביטולה המוחלט של כל מוסכמה והוא נכון לחיות את עצמו באופן בלתי־אמצעי. השלת "עלה התאנה" היא מהלך שחרור של העצמי מהנורמות החברתיות, שמצא את ביטויו בעבודתה כדוגמנית עירום, בהתנסות בסמים ועד למאבק במסגרות סמיוטיות, לשוניות, תרבותיות וחברתיות שסוכרות את היחיד בתוך כלוב בלתי־נראה. באחד ממכתביה היא כתבה: "אני מודדת את עצמי על־פי הקוסמוס כולו, מה שמאפשר לי זלזול חשאי בחוקים אנושיים ובסמכויות. פרצתי את גבולות החינוך הנוקשה שלי בפראות ובאופורטוניזם שלאחר ייאוש. ויתרתי בכמה וכמה הזדמנויות על 'כבודי העצמי', כבוד עצמי מזרחי, נוקשה, מרוקאי: עשיתי מעשים אסורים לחלוטין בלי רגשי אשם עם מבט-על מיוסר אינדיבידואליסטי, מסופק למחצה. צריך לתרגל את הנפש ליהנות מכל דבר".אנתולוגיה ביוגרפית זו באה להניח את היסוד למחקרים נוספים על חייה ושירתה, ולהותיר עִקבה בזיכרון הקולקטיבי שלנו על־ידי אלה שהכירוה מקרוב.ד"ר דן אלבו, העורך של אנתולוגיה זו, הוא היסטוריון וחוקר תרבות. כתב מאמרים בתחום האדריכלות, הספרות והשירה.