הסיפור המפחיד על האיש הצוחק

פרק א'ובו טבעות עשן והעיר האחרונהולילה אחד סבא סיפר לתהילה על האיש הצוחק.היה זה לילה אפל במיוחד; רוח קפואה לִחששה בין עצי האלון העתיקים, תולעי ברקים כחלחלות הצליפו בזנבן ברקיע וממרחק נשמעו שיריהם הנוגים של תנים שהירח הטריף עליהם את דעתם."לילה מושלם לסיפור מפחיד," אמרה תהילה ותלתה בסבא עיניים נוצצות, אבל סבא רק פלבל בעיניו והִמהם לעצמו, המקטרת נעה בין שיניו. אחר־כך אמר, "את יודעת מה אמא שלך חושבת על סיפורים כאלה."הם ישבו מכורבלים בשמיכה על הספה הישנה שבמרפסת וצפו בקריצות הברקים.תהילה ניפחה את לחייה במורת־רוח. סבא פזל לעברה, שלף מכיס חליפתו פנקס מצהיב, לִחלח את אצבעו ודפדף בו. "הנה, בבקשה, יש לי פה חוזה מסודר עם שש מאות שישים ושבעה סעיפים." אצבעו הגרומה הפכה בדפים המתפוררים. "אהה! סעיף שתים־עשרה אל"ף, 'לא יסופרו סיפורים על חיות מפלצתיות ו/או יצורים שלא קיבלו את אישור משרד החינוך ואת כל החיסונים. מחוץ לסיפור תישאר גם כל חיה רגילה ששיניה ו/או ציפורניה ארוכות משן שום כתושה, או חדות משפיץ של נעל שרקדו בה ארבעים שנה'."תהילה ניסתה לחטוף את הפנקס, אך סבא התחמק ממנה והמשיך לקרוא: "'למען הסר כל ספק, חל איסור מוחלט על שלדים מרקדים, קיקלופים מגמגמים או גוֹרגוֹנוֹת יורקות ארס בעלות שׂערות נחשים; לא מכשפות צווחניות, לא טרולים שורקים, לא ערפדים חיוורים ורפאים חסרי צל, לא מתים־חיים מוכי תולעים'...""בסדר, בסדר," קטעה אותו תהילה, אבל סבא לא עצר: "'כמו כן לא יוזכרו חדרי מדרגות אפלוליים, בתי־קברות, מרתפים טחובים ועליות־גג מבודדות שמעליהן צווחים עורבים מבשרי רע'...""לא ולא ולא. ומה כן?""המממ, בואי נראה..." סבא דפדף בפנקס ברוגע ובנימוס כמו רב־מלצרים מלכותי. "מה כן... בבקשה! 'פֵיות מבושמות כנפיים ברוטב נסיכים ורדרדים, על מצע של תותים, גלימות משי ושרביטי זהב'...""איחס!""...'גמדים בעלי עצמות־לחיים מעוגלות זורחים בחיוך תינוקי, לראשם כובעי פונפון ופעמונים כסופים ולצִדם'..." ידה של תהילה כיסתה את הפה המשופם של סבא, אך הוא התנער ממנה והמשיך: "'ולצִדם סלט סוסי פוני לבנים שעל גבם דובונים עם נגיעות פרחים, לבבות רקומים ואוזניים מסוכרות'...""די, מספיק! הרסת לי את התיאבון. כבר לא צריך שום סיפור," קראה."מה אני יכול לעשות," גנח סבא וסגר את הפנקס. "את יודעת שהסכם כזה אי־אפשר לבטל. חתמתי עליו בדיו שעשויה מרוק של מסַפּרי סיפורים..." הוא פיתל את שפמו, כיווץ את שפתיו והפריח טבעת עשן מתגרה. תהילה מיהרה לנעוץ אצבע בטבעת."אז מה? וגם נתת את מילת הכבוד שלך שלא תעשן לידי את הטבק המסריח שלך...""זה לא נחשב!" התקומם סבא ומיהר לגלגל טבעת עשן חדשה; "הרי אנחנו משחקים ב'תפוס תַ'חור!'""תפוס את החור" היה משחק ישן ואהוב על שניהם. סבא נהג להפריח טבעות עשן מהמקטרת, ותהילה רצה אחריהן וניסתה לשפד באצבעה כמה שיותר טבעות. לפעמים הצליחה להשחיל שתי טבעות יחד.אבל אותו לילה היה קר במיוחד להתרוצצויות, ורוחות הערפל חטפו עמן את הטבעות. תהילה מתחה רגליים מול התנור ובאותו הרגע התהפכה המקטרת בידי סבא; אֵפר הסתחרר ברוח ונחת על השטיח שלרגליה.