גן על יד הים

מאז ומתמיד אהבתי מאוד לדעת על דברים שקורים לבריות, וזה לא מכיוון שאני חטטן... זה מכיוון שאני אוהב בני אדם, ואת אדוני הבית הזה אני אהבתי. אבל זמן רב כל כך עבר מאז, שיש הרבה דברים שאינני זוכר עוד, משום שאני זקן מדי, ולפעמים אני מסתבך בעל כורחי... בעונת הקיץ, כאשר היו מגיעים הנה עם חבריהם, לא היה שום צורך ללכת לראות סרטים בקולנוע אֶקְסֶלְסְיוֹר. היה ביניהם אחד שנהג לצייר את הים. קראו לו פֵלִיּוּ רוֹקָה. היו לו תערוכות בפריז, ונדמה לי שהוא מפורסם בברצלונה, ושגם הרוויח הון תועפות בעזרת המשטח הכחול הזה. הוא צייר אותו בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת: רגוע, מטורף, גבה גלים, נמוך גלים. ירוק, בצבע הפחד. ואפור, בצבע הענן. חופי ים. תמיד אמר שהוא מצייר חופי ים, וחבריו אמרו לו שהוא צריך למרוח בציורים שלו כתמים, כי זה מה שהאמריקנים אוהבים. והם לעגו לו ואמרו לו שכבר יותר מדי ציירים ציירו את הים, והבחור... עלם חמודות שהשער שלו היה קצת בהיר ועיניו הכחולות נראו רדומות, כאילו התעטפו בחלום, היה מגמגם מדי פעם בפעם. כל אימת שהצבעים לא יצאו לו בדיוק כפי שרצה, אני מתכוון לתערובת שלהם, אוֿאז נהג לומר לי: "לצייר את חיית הפרא הכחולה הזאת יותר קשה מלטפל בפרחים." ואני הייתי עונה לו: "ברור שאתה צודק, ברור. הפרחים נוצרים מעצמם. אולי בגלל זה גם אין שום יוקרה בלהיות גנן..." אמרתי לו את זה כדי שיהיה מרוצה, ובתגובה הבטיח לי שכשיגמור לצייר את הים בכל הדרכים האפשריות שהים נראה בהן, הוא יצייר אותי יושב בשמש. לא האמנתי לו, לא. בכל קיץ, כאשר היה בא, הייתי נמלא שמחהעל שאני שב ורואה אותו, ונדמה לי שגם הוא שמח לראות אותי. בקיצור, שישה קיצים, עם חורף איום ונורא... לאחת מנשות החבורה הישָׁנה – בסך הכול היו שתיים, והן תמיד באו – קראו אֵאוּלַלְיָה. לאחרת קראו מָרַגְדָה. היא עבדה בתור תופרת, והיתה המורה לתפירה של הגברת הצעירה רוּזָמָרִיָּה שבתקופת התבגרותה עבדה אתה, ומאז הן נהיו חברות. כשהיו חוזרות מהרחצה, מטבילת הבוקר, תמיד השתדלתי לגלות חריצות יתרה בטיפוח גינות הנוי שהיו שם, על ידן, בעיקר בערוגה הזאת שמכוסה בציפורני חתול, כדי לשמוע אותן משוחחות. וכל כך הרבה שמחה, וכל כך הרבה נעורים, וכל כך הרבה כסף... וכל כך הרבה מהכול... שני אסונות ביחד. פעם ראיתי ציפור שהתעקשה למות. זו כנראה היתה ציפור מיואשת, כמו אֵאוּזֵ'נִי.