המרוקאים

a:2:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:17:"מתוך הספר";s:2:"id";s:17:"מתוך-הספר";s:7:"content";s:4320:"פרידה

באחד הבקרים נקראתי לחדרו של מנהל הפנימייה. זה לא היה דבר של מה בכך. אֶמיל סֶבּאן (Emile Sebban) נודע כאדם נוקשה, שמבטו הנוקב מטיל פחד על כל מי שנתקל בו. קראנו לו כמובן "מְסיֶה סֶבּאן". ידענו את שמו הפרטי, אך מעולם לא העזנו לבטא אותו בפומבי, אף לא בינינו לבין עצמנו.

חבריי לכיתה נדרכו והבחנתי בכך שהם מחליפים מבטים של תמיהה. קמתי ממקומי והתלוויתי אל מסיה לוי, המדריך הראשי של הפנימייה. כמה עשרות מטרים בלבד הפרידו בין הכיתה לבין משרדו של המנהל. לא העזתי לשאול מדוע נפל הכבוד המפוקפק הזה בחלקי. לא היה זה מקובל שתלמיד יפנה מיוזמתו לבכיר ממנו. המסלול היה חדֿכיווני. בחלוקת הסמכויות היה התלמיד בקצה התחתון של הסקאלה.

הייתי כבר נער בן חמש עשרה ועדיין התייראתי מן הממונים עלינו. גם חבריי. כל אימת שנכנס מורה לכיתה, מיד הזדקפנו ועמדנו על רגלינו עמידה מתוחה. כניסתו של מנהל הפנימייה אל חדר הכיתה החסירה פעימה מליבנו, מרוב מתח. וכבוד כמובן.

"שב!" פקד עליי מסיה סבאן כשנכנסתי למשרדו. מסיה לוי מסר אותי לידי המנהל ומיהר להסתלק. מסיה סבאן הוציא דף נייר מאחת המגירות והביט בו ממושכות. "אני לא מרוצה מזה," זרק לעברי, ממשיך לנעוץ מבטו בדף.

"מִמָּה, אדוני המנהל?" עניתי בלחש.

"זה לא טוב שאתה מתכוון לעזוב את הפנימייה. זה חמור מאוד."

"אבל אני לא עוזב."

"שמך מופיע כאן כמי שרשום לעלות לישראל." נכון, השתעשעתי כבר כמה זמן ברעיון של הגירה לישראל, אבל לא שיערתי שהרעיון יקבל ממשות כה דרמטית באותם רגעים בחדרו של המנהל. בימים ההם, בשנת 1969, השתמשנו בשם הקוד basֿlà (שָׁם) כשרצינו להזכיר את שמה של מדינת ישראל. ספק מתוך פחד, ספק מתוך רתיעה, לא ידענו בדיוק כיצד לנהוג בתופעה הנקראת ישראל. בחדרי חדרים, ובינינו היהודים, לא הייתה בעיה. בנוכחות חברים ושכנים מוסלמים, הס מלהזכיר.

חלפו שנתיים ואף יותר מאז מלחמת ששת הימים, והמיתוס סביבה רק הלך והתעצם. הזמנים התחלקו אצלנו לשני מצבים: לפני המלחמה ואחרי המלחמה. בימים שלפני אפפו אימה ופחד את הפנימייה, שרוב תלמידיה היו יהודים. מדריכים ומורים הכינו אותנו לגרוע מכול. קשה היה שלא להבחין בסימני המתח על פניהם. לרבים מהם היו קרובי משפחה בישראל והם היו בטוחים שהמלחמה הקרֵבה עומדת להמיט עליהם כליה. באולם התרבות, שבו נהגנו לעשות את הפסקת הצהריים, הונחו על המדפים עיתונים מרוקאיים לצד עיתונים צרפתיים. מן הקריאה בהם ידענו על המלחמה הצפויה ועל התוצאות ההרסניות הטמונות בה ליהודים החיים בישראל. עיתוני מרוקו יצאו מגדרם מרוב התלהבות. הכותרות בישרו על הניצחון המובן מאליו של מדינות ערב ועל קריסתה של "הישות הציונית". פניו המחויכים של נשיא מצרים גמאל עבד אלֿנאסר נהפכו לחלק בלתי נפרד של נוף הפנימייה. ידענו בעל פה את שמותיהם של כל בעלי התפקידים הראשיים בצד הערבי ובצד הישראלי בדרמה שעמדה להתחולל.";}}