ילדות בגינת עדן

הבזקים של זיכרונות מגן עדן, ובעצם מגינת עדן הקטנה שלי, קטעי זיכרון משש השנים הראשונות לחיי. הזיכרון חמקמק, כידוע, לובש צורה ופושט צורה, ושישים וארבע השנים שחלפו מאז ננעלו דלתות הגן מאחורי, מכרסמות ביכולתי לספר דברים כהווייתם, וממילא הריני מספר על קורות העבר ממעוף הציפור, מנקודת ראותו המרוחקת של אדם מבוגר שעולמו כה שונה מזה של הילד הרך שחווה את המסופר. אף אינני בטוח כי כל האירועים והחוויות הצרורים בצרור הזיכרונות הלזה אכן אֵרעו באותן שש שנים קדמוניות. אפשר כי זיכרונות מאוחרים יותר חדרו ונתערבבו בפרקי השנים הללו.לא ייפלא בעיני הקורא כי אינני זוכר דבר וחצי דבר ממחציתה הראשונה של התקופה,עד שמלאו לי שלוש. המעט שידוע לי מאותןשנים עלומות סופר לי מפי הורַי ואחותי,המבוגרת ממני, ונגלה לפניי בתמונות שבאלבום המשפחתי.הנה אני מביט בתצלום (מגיל שנה וחצי? שנתיים?) ורואה את עצמי, תינוק חביב המניף אצבע חבושה, זֵכר לתאונה: שבכַת מיטתי, מיטת תינוקות, ערש ברזל, נחתה על אצבעי ומחצה אותה. עד היום אני נושא עמי את מזכרת הפציעה: ציפורן מעוקמת המטילה יִראה על ילדים קטנים. ברקע התצלום נראה סוס העץ שלי, שעליו רכבתי למרחקים על כנפי הדמיון.לא, לא אביא בפניכם סיפורים שסופרו לי, אף לא אֶצור זיכרונות בעקבות התמונות. אגביל עצמי לזיכרונות ממש, גם אם אלה עברו, כאמור, שינויים פתלתולים, ועוּותו במערבולת הזמן.נולדתי בשנת תש"ה, עם תום המלחמה הגדולה; הוריי קיוו כי הביאוני לעולם של שלום... שלוש שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל בדם ואש. לעתים אני מצר על כך שלא הקדמתי מעט להגיח לאוויר העולם, לעמוד על דעתי, לחוות ולהשיג בזמן אמת את גודל הנס של תקומת ישראל.אך למרות שאיחרתי להתייצב בשוליה של ההיסטוריה, עדיין חוויתי בשנות ינקותה של המדינה את תחושת הראשוניות, את ניחוח העצמאות.אני מקווה כי יש בכוחה של מחרוזת הרסיסים שלהלן להעביר לקוראיי משהו מעולמו של ילד שצמח מקרקע הימים ההם.