גלי צה"ל

הרדיו הוא אמצעי תקשורת בולט בכינון הלאומיות בישראל ובתהליכי בניין האומה בה. בהיעדרם של שידורי טלוויזיה (שהחלו ב-1968), ולנוכח הסקטוריאליות של העיתונות המפלגתית בתקופת היישוב ובשנים הראשונות לקיום המדינה, נתפס הרדיו כאמצעי סוציאליזציה מאחֵד מוביל (Penslar, 2005, 183). הרדיו תרם בין היתר להשגרה של הלהג העברי (ליבס וקמפף, 2009), ליצירת דפוסי חיים ותרבות מקובלים ולעיצוב הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הרדיו העברי, שבשונה מן העיתונות פועל בתוך הזירה האוראלית – זו של הדיבור – נתפס כאמצעי המבטא את המהפכה הנוגעת למקומה של השפה העברית בחיי העם היהודי ואת הקשר שבין השפה לתחייה הלאומית-פוליטית. בעוד שבתקופת היישוב ובעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, העיתונות הכתובה הייתה מפלגתית ברובה ובלטה בה פוליפוניות וסקטוריאליות (אם כי בתחומי הספקטרום של האידיאולוגיה הציונית בדרך כלל), הרדיו נתפס כקול לאומי הומוגני שיש לשמור על אחידותו, אולי בגלל ההשפעה הרבה שיוחסה לו בהשוואה לזו של העיתונות הכתובה (שנער, 2000, 192-193).תחנת השידור הממוסדת הראשונה ששידרה בארץ ישראל בעברית הייתה "קול ירושלים". שידוריה החלו ב-1936, תחת שלטון המנדט הבריטי ובפיקוחו, בתחנת שידור תלת לשונית ששידרה בעברית, בערבית ובאנגלית. תמר ליבס מציינת, על פי עיתוני התקופה, שהרדיו נתפס בעיני קובעי המדיניות ביישוב כבמה מרכזית שבה יותווה טבעה של התרבות הקולקטיבית המתהווה (Liebes, 2006, 71). לדוד בן גוריון היה ידע בתחום שידורי האלחוט, והוא הכיר את שידורי התעמולה של הרדיו הסובייטי. הוא שאף לכונן "רדיו להרצאות" שיאפשר להפיץ את דברי ראשי ההסתדרות והיישוב לרבים. עם זאת, בשל החשש מפני הכוח הפוליטי שהיה טמון בשידורים כאלה, דחו רשויות המנדט הבריטי את הבקשות לרישיונות הפעלה של תחנות רדיו עצמאיות, והעדיפו הסדרה ריכוזית ומנדטורית של השידור בארץ ישראל. תחנת הרדיו העברית תחת הפיקוח הבריטי נתפסה כאמצעי קואופטציה ותעמולה, שחשיבותה עלתה לנוכח אפשרות קליטת תעמולה אנטי-בריטית ממצרים או מסוריה שהייתה בשליטת צרפת (אלמוג, 2003, 232).לצד השידורים הרשמיים הללו, שהיו נתונים לפיקוח ולצנזורה ההדוקים של המנדט הבריטי, כמה תחנות רדיו שהיו קשורות לארגוני המחתרת היהודית שנאבקו בבריטים החלו לשדר מסוף שנות ה-30. בשידורים אלו נקשר ממד סמלי, וכפי שקרה במקרים רבים אחרים של מאבקים לאומיים ותהליכי בניין אומה ומדינה, השליטה על גלי האתר נתפסה כמשמעותית בדרך לעצמאות פוליטית (גלנור, 1985, 214; רוטנברג, 2007, 34; Boyd, 1999). הרדיו התגלה כאמצעי תקשורת מרכזי במלחמת העולם השנייה, והוא נחשב על ידי המנהיגות הישראלית "כמכשיר בעל חשיבות ראשונה במעלה לקיום המוראל של האוכלוסיה ומלחמה פסיכולוגית באויב" (סגן מנהל שירות השידור, 1956). סביר להניח כי שידורי הרדיו הגלויים היוו המשך ישיר לממד ההרואי שנקשר בפעולת החשאיות של "הגדעונים", אשר הפעילו רשתות תקשורת שמטרתן לסייע לפעולות ההעפלה של פליטים מאירופה (טבת, 1968). המאבק על השליטה בגלי האתר, כחלק מן המאבק הלאומי היהודי; הדומיננטיות שיוחסה לרדיו כאמצעי התקשורת ההמוני האלקטרוני היחיד במדינה הצעירה; הדומיננטיות של הצבא וההתפשטות התפקודית[1] שלו גם לזירות אזרחיות רבות; כמו גם שיקולים פוליטיים שונים – כל אלה יש בהם כדי להסביר את ההחלטה להקים תחנת רדיו צבאית שתשדר בזירה האזרחית.[1] על פי דן הורביץ ומשה ליסק, משמעותה של ההתפשטות התפקודית של הצבא היא מעורבות צבאית, הנחשבת לגיטימית, בתחומים אזרחיים. תופעה זו התאפשרה עקב אימוץ הגדרה רחבה של תחום ה"ביטחון הלאומי" (1990,255-256).