במחוזות טרופיים נוגים

תאריך יציאה לאור: מאי-15

דאנאקוד: 24950304

מסת״ב: 978-965-540-505-7

30% הנחה

מחיר קטלוגי:

119

 ₪

מחיר באתר:

119.00 83.30

גב הספר

במחוזות טרופיים נּוגים הוא ציון דרך מיוחד בפועלו המחקרי המסועף של האנתרופולוג והוגה הדעות הצרפתי קלוד לוי-סטרוס (2009-1908), שבו השתלבו התפתחויות חדשניות בבלשנות וניתוחים סטרוקטורליסטיים פורציֿדרך עם פילוס נתיבים חדשים בתחום האנתרופולוגיה החברתית. לוי-סטרוס חיבר עשרות ספרים ומאמרים מכוננים על יחסי שארוּת, על החשיבה הדתית ועל המיתולוגיה הילידית, אך במחוזות טרופיים נּוגים מציין את התרחבות כתיבתו לתחום הספרות העיונית שהיא גם בגדר ספרות יפה: בספר זה מתמזגים זיכרונות אוטוביוגרפיים עם ספרות מסעות, אתנוגרפיה עם פילוסופיה, תיעוד אתנוגרפי עם תיאורים פיוטיים מרתקים. הוא מוליך את הקורא דרך שנות חייו המוקדמות של המחבר בפריז ובמחוזותיה הכפריים של צרפת אל מחקרי השדה שלו בלבֿלבה של ברזיל, מדלג מן העבר להווה ומן ההווה לעבר בכתיבה בנוסח זרם התודעה – מצרפת לתתֿהיבשת הודו, לארצות הברית ולאמריקה הלטינית וחוזר חלילה. כל אלה מלוּוים בעשרות רבות של שרטוטים ותצלומים אותנטיים, המובאים כאן מן המהדורה הראשונה של הספר (1955).במחוזות טרופיים נּוגים, שהתחבר בקדחתנות ובקצב מדהים, תוך משחק-גומלין פּרוּסטיאני בין זיכרון לאירוע, בין תחושות לרעיונות, היה לאחת היצירות הקלאסיות של המאה העשרים. סוזן זונטג ראתה בו את "אחד הספרים הגדולים של המאה", ובצרפת השוו אותו ליצירותיהם של מונטסקיה, שַטובריאן וז'יד, סרוונטס וקונרד. לוי-סטרוס עצמו השווה את מבנהו לקולאז' של יצירת אמנות, או לאופרה עם רצ'יטטיבים, אַריות ופרקי ביניים לתזמורת, אך יש לציין כי מכלול החומרים גובש בו למִקשה אחת בקולו הייחודי של לוי-סטרוס, ויצר בסופו של דבר פֶּרסונה ברורה ועקבית – דיוקן עצמי של אנתרופולוג הנחלץ לבחון את גבולות ההתנסות האנושית, תוך שהוא בוחן על רקע הווייתו האירופית את התוגות האופפות את המחוזות הטרופיים.

מתוך הספר

היציאה לדרךאני שונא מסעות וחוקרים, והנה אני עומד לספר על מסעותַי! אבל עבר זמן רב לפני שהחלטתי לעשות זאת. חמש-עשרה שנים חלפו מאז עזבתי לאחרונה את ברזיל, ובמרוצת כל השנים הללו תכננתי לעתים קרובות להתחיל בכתיבתו של ספר זה; אלא שבכל פעם עצרתי בעצמי בשל תחושה של דחייה ובושה. לשם מה להיכנס לעומקם של פרטים תפֵלים, של אירועים חסרי משמעות? להרפתקה אין מקום באתנוגרפיה. תפקידה להיות כלי עזר בלבד – אך היא מכבידה על העבודה, ולעתים היא גורמת לבזבוז של שבועות או חודשים; לשעות של בטלה בהמתנה למקור המידע שיצליח לחמוק ולהגיע; לפרקי זמן ממושכים של רעב, עייפות, לעתים אף מחלות; ולאלפי מטלות מעיקות, המכרסמות בימים האובדים לבלי שוב, ושבעֶטיָן נדמים החיים מלאי הסכנה בלבו של יער עד לשירות בצבא... העובדה שיש להשקיע מאמצים רבים והוצאות מיותרות למימוש מטרות מחקרנו אינה ראויה לפרס. ערכן של האמיתות שאנו מרחיקים לכת כדי למוצאן מתגלה רק כאשר אנחנו מסלקים מהן את המיותר. אין ספק שלעתים אנו מקדישים שישה חודשי מסע, הכרוכים בחיי חסך ועייפות רבה, רק כדי להעלות על הכתב (לעתים במשך כמה ימים, או כמה שעות) מידע על מיתוס לא נודע, על נוהג נישואין חדש, על רשימה של שמות בתי האב בשבט מסוים. אבל סִיגֵי זיכרון כמו: "ב-05:30 לפנות בוקר הטלנו עוגן בנמל רֶסיפֶה, מעלינו צוֹוחים השחפים וצי של סירות ובהן מוכרי פירות אקזוטיים מקיף את דופן האונייה" – האם הם ראויים שאטול בידי את העט כדי להנציחם?אלא שדווקא סוג זה של סיפורים זוכה לעדנה שאינני יכול למצוא לה הסבר. חֶבֶל האמזוֹנַס, טיבט ואפריקה מציפים את החנויות ביומני מסע, בדו"חות של משלחות ובאלבומי תמונות, שכה רב הוא רצונם להרשים את הקורא, עד שקשה להעריך כהלכה את העדוּת המובאת בהם. במקום שיעוררו בקורא את חוש הביקורת הם מניעים אותו לבקש עוד ועוד מן הכֵּרָה הזאת, והוא בולע אותם בכמויות שלא ייאמנו. להיות חוקר היום זה מקצוע – אך לא, כפי שאולי יכולנו להניח, מקצוע שעיסוקו השקעת שנים של מחקר בגילוי תופעות שאיש לא יְדען עד כה, אלא דווקא מקצוע של גמיאת קילומטרים רבים לצורך הפקת תצלומים או תמונות נעות, עדיף בצבע, שבהן אפשר יהיה למלא אולם, למשך כמה ימים, בקהל רב – ושהאֲמָרות התפֵלות והנדושות שיושמעו לקהל זה ייהפכו באוזניו בדרך נס לתגליות, אך ורק משום שבמקום להגדיר אמרות אלה במקום הימצאו אופף אותן המחבר בהילה של קדוּשה מעצם העובדה שיצא למענן למסע בן עשרים אלף קילומטרים.מה אפשר לשמוע בהרצאות אלה ולקרוא בספרים אלה? פרטים על הארגזים שנשאו אִתם החוקרים; תעלוליו של הכלב הקטן שנסע עִמם, מתובלים באנקדוטות; פירורי מידע שאפשר למצוא אותם זה כחמישים שנה בכל מדריך נסיעות לאותם מקומות. בעזות מצח שאין לה שיעור, הקשורה קשר ישיר לתמימותו ולבורותו של קהל השומעים והקוראים, אין החוקרים הללו מהססים להציג את כל אלה כעדוּת – סליחה, מה אני אומר? כתגלית מקורית. ברור שיש יוצאים מן הכלל, ובכל אחת מן התקופות היו נוסעים ישרי דרך. גם בימינו יש כאלה, וכמה מהם אף נהנים כיום מחסדיו של הציבור; הייתי שמח לנקוב בשמותיהם של אחד או שניים מהם. אך אינני מתכוון להוקיע את יצירת המסתורין סביב חוקרים אלה, או להעניק להם תעודות הוקרה; אני רק מבקש להבין את התופעה המוסרית והחברתית הכרוכה בהם, הייחודית לצרפת, שצצה ועלתה רק לאחרונה.לפני עשרים שנה מעטים היו הנוסעים בעולם, ו'אולם פּלֶיֶיל'[1] לא התמלא חמש או שש פעמים בקהל שבא להאזין לסיפורי הרפתקאות. המקום היחיד בפריז שהתאים אז לסוג זה של הופעות היה האמפיתיאטרון הקטן והחשוך, הקפוא והמוזנח, בקצה ה'זַ'רדֶן דה פּלאנט' (Jardin des Plantes). "אגודת ידידי המוזיאון" ארגנה שם – ואולי אף מארגנת עד היום – מדי שבוע הרצאות במדעי הטבע.[1] Salles Pleyel, אולם קונצרטים מפואר ורחב ידיים בפריז.[הערה זו וכל ההערות האחרות הבאות בספר נוספו לתרגום העברי לשם הבהרה, למעט אלה שבהן מצוין במפורש שהמחבר הוא שכתב אותן.]GetBooks

ספרים מומלצים בקטגוריה זו

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת

היו הראשונים לכתוב ביקורת על הספר "במחוזות טרופיים נוגים"

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.

דילוג לתוכן