עור היחמור

מתוך פרק א', הקמע:לקראת סוף אוקטובר האחרון, עם פתיחתם של בתי המשחק, בשעה שקבע החוק כדי להגן על תאווה שאוצָר המדינה נשכר ממנה, נכנס גבר צעיר לפָּלֶה-רוֹיאל. מבלי להסס יותר מדי עלה בגרם המדרגות של אולם המשחקים המסומן 36. "אדוני, את הכובע שלך, בבקשה?" קרא לעברו בקול יבש ונוזפני קשיש חיוור פנים ונמוך קומה, שהשתופף באפלה, מוגן מאחורי מחיצה, ובהזדקפותו הפתאומית חשף פרצוף שניצוק בתבנית נתעבת.כשאתה נכנס לבית משחק, החוק נוטל ממך תחילה את כובעך. היש בכך איזה מָשל ברוח כתבי הקודש או רמז של ההשגחה העליונה? אולי זו דרך לכרות אתך חוזה שטני דווקא, ולדרוש עירבון כזה או אחר? ושמא נועד הדבר לחייב אותך לשמור על התנהגות מכובדת מול אלה שעומדים להרוויח את כספך? האם זו המשטרה, המבוֹססת בכל הביבים החברתיים, שדורשת לדעת את שם הכובען שלך או את שמך, אם דאגת להטביע אותו בתוך בִּטנת הכובע? ואולי נועד הדבר להשיג את מידת הגולגולת שלך כדי לחבר סטטיסטיקה מאלפת על נתוני מוחותיהם של המהמרים? בשאלה זו שומרת ההנהלה על שתיקה מוחלטת. אך דע לך כי רק השלמת צעד אחד לעבר השולחן הירוק, וכבר אין אתה אדון לכובעך, לא יותר משאתה אדון לעצמך: מרגע זה ואילך אתה שייך למשחק – אתה, כספך, כובעך, מקלך ומעילך. בצאתך יוכיח לך המִשחק במחווה שנונה ואכזרית שהוא מותיר לך עוד דבר מה, שהרי הוא מחזיר לך את כבוּדתך. יחד עם זאת, אם יש לך כובע חדש, תלמד לדעת על חשבונך שעליך להכין לעצמך תלבושת מיוחדת של מהמרים.הפליאה שהפגין הצעיר כשקיבל פתק ממוספר בתמורה לכובעו, ששוליו, למרבה המזל, היו מרופטים במקצת, העידה בעליל על נפש שעודה תמימה. הזקן קטן הקומה, שהתפלש מן הסתם כבר משחר נעוריו בתענוגות הסוערים של חיי המהמרים, שלח לעברו מבט דֵהה ונטול חום, שפילוסוף היה רואה בו את סִבלות בתי החולים, את נדודי האנשים שירדו מנכסיהם, את דוחות המשטרה על אין-ספור מתאבדים, את מאסרי העולם עם עבודות הפרך, את ההַגליות לגוּאזָקוֹאַלקוֹ.[1] האיש הזה, שפניו הלבנים והמוארכים העידו כי הוא כבר ניזון רק ממרקי-מקפא נוסח דַרסֶה,[2] הציג לעין כול את דמותה החיוורת של תאוות המשחק כפשוטה, ללא כחל ושרק. בקמטי פניו ניכרו עקבות של ייסורים ישנים. מן הסתם נהג להמר על משכורתו הדלה ולהפסיד אותה בעצם היום שקיבל אותה. כמו סוסות זקנות שצליפות השוט אינן משפיעות עליהן עוד, שום דבר לא זיעזע אותו. אנקותיהם העמומות של המהמרים שיצאו מרוששים, קללותיהם האילמות, מבטיהם הדהומים – כל אלה הותירו אותו אדיש. הוא היה התגלמותו של המשחק, המשחק במ"ם רבתי. לו התבונן האיש הצעיר בשומר הסף הנוגה הזה, היה אולי אומר לעצמו: "דבר לא נותר בלב הזה מלבד חפיסת קלפים!" אולם האלמוני לא הקשיב לאזהרה החיה הזאת, שסביר כי ההשגחה העליונה היא שהציבה אותה במקום הזה, כפי שהיא ממקמת תמיד את הגועל בפתחם של כל מקומות הניווּל. לא, הצעיר נכנס בהחלטיות לאולם, שם הִכּה רחש הזהב בסנוורי קסם את החושים שטופי החמדה. יש להניח שהמשפט ההגיוני ביותר מכל אֲמריו המהדהדים של ז'אןֿז'אק רוסו דחף את הצעיר קדימה; וזו, כך נדמה לי, המחשבה העגומה שמאחוריו: כן, מבין אני שאדם יפנה אל משחקי המזל, אך רק בשעה שבינו ובין המוות אין הוא רואה דבר לבד ממעותיו האחרונות.[1] טריטוריה במפרץ מקסיקו שהצרפתים ניסו (בלי הצלחה) ליישב בתקופת הרסטורציה (1848-1830).[2] J.-P. J. Darcet (1777-1844), כימאי שבדק את השפעתה של תזונה לקויה על פריכוּת העצם; לשם הבדיקה הוא השתמש במרקים מדוללים.