הזמן הזה III – רשימות אלג'יריות, 1958-1939

דניס שרביט:

ב-16 באוקטובר 1957 התבשר אלבר קאמי על זכייתו בפרס נובל לספרות. מחבר הזָר והדֶבֶר קיבל את הידיעה בעיצומו של משבר. האקדמיה השוודית ביקשה לבטא הכרה והוקרה ליוצר פורה וצעיר, יחסית לחתני הפרס שלפניו (קאמי היה בן 44 בלבד), אך הוא פירש אותה כהודאה בסיום מפעלו הספרותי. הזכייה לא רוממה את רוחו, והיא אף העצימה את הפער שבין הערכתו העצמית הירודה לבין ההערכה החיצונית שקיבלה עתה גושפנקא רשמית ותהודה ביןֿלאומית. הפרס העניק כתר מלכות לסופר מבריק ולהוגה מקורי, אבל הוא עצמו חש כמלך מודח הנמצא בגלות, אם לא במדרון, שסופו נפילה, כשם ספרו המדבר בעד עצמו, שהתפרסם שנה קודם לכן.

אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1957למועקה היצירתית שבה היה נתון בימים ההם היה גם היבט פוליטי מובהק. המלחמה באלג'יריה, ארץ הולדתו, הייתה בשיאה: השנה נפתחה בכניסתה של חטיבת הצנחנים בפיקודו של הגנרל ז'אק מסו (Général Massu, 1908-2002) כדי להכריע את "הקרב על אלג'יר" (La Bataille d'Alger). הניצחון הצבאי הנקודתי לא היה מוטל בספק, אך לא היה בו כדי לפלס דרך למוצא פוליטי כלשהו. אדרבא, החזית לשחרור לאומי (Front deLibération Nationale – F.L.N), ובראשי תיבות הפל"ן, הורתה לזרוע הצבאית שלה להגביר מדי יום ביומו את הפיגועים במקומות הומי אדם, במיוחד בתחנות אוטובוסים ובמועדוני לילה. בכל אחד מן המחנות גברו האלימות והאטימות שנועדו להשתיק קולות אחרים וחלופות אחרות לשפך הדם שנשפך מאז 1954: בֿ28 במאי התגלה בעיירה מלוזה (Melouza) קבר אחים ובו שלוש מאות וחמש עשרה גופות. אלו היו ערבים שנרצחו בגלל סירובם לקבל את מרותו של הפל"ן. בֿ30 בספטמבר דחתה האספה הלאומית בצרפת ברוב קולות את חוקֿהמסגרת(loi-cadre) שהועלה להצבעה כדי להסיר את בִּנאום הסוגיה האלג'ירית. התכנית כללה שינויים מוסדיים ומנהליים, מקצתם ברורים ומקצתם מעורפלים, שמשמעותם ויעילותם הייתה נבחנת בעת ביצוע, אלא שגם את המעט הזה דחו תומכי אלג'יריה הצרפתית בפרלמנט שראו בכל רפורמה פרס לטרור. הסיכוי הקטן ממילא למצוא פתרון פוליטי אשר ישים קץ לנשק ויותיר על כנם את כל מגזרי האוכלוסייה שחלקו את הארץ פחת אם לא חוסל.

ידיהם של הקיצונים משני הצדדים הייתה על העליונה, ואילו ידו של קאמי קצרה מלהסיט את המלחמה לנתיב אחר של פיוס. כנביא תוכחה המוכיח בשער, הוא שב והתריע, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד תחילת ההתקוממות, מפני הסכנה הטמונה בהמשך הסטטוס-קוו. הוא הזהיר מפני התפרצות אלימה שבעטיה יהיה מאוחר ואולי אף בלתי-אפשרי לאחות את הקרעים. לאחר ה-1 בנובמבר 1954, קאמי חש כמי שנבואתו הגשימה את עצמה. הוא לא הסתפק בנקיטת עמדה, כנדרש מאיש רוח; הוא ניסה בכל כוחו להשפיע על המהלכים. גולת הכותרת של מאמציו הבלתי נלאים להשכין שלום הייתה קריאתו הנואשת לשני הצדדים הלוחמים להימנע מפגיעה באזרחים.

ב-22 בינואר 1956 הוא נסע לאלג'יר במיוחד כדי לעשות נפשות לרעיון, ולגבש סביבו תומכים משתי הקהילות, אך בלא הועיל. בקשתו הבסיסית לא ערערה את ביטחונם של מרבית הצרפתים והערבים שהאלימות בלתי נמנעת, ושהיא נחוצה ומשתלמת. המאבק נתפס עבורם כ"מלחמת אין בררה", ואילו קאמי סבר שיש בררה ואף שיש חובה להוציא ממעגל הדמים אזרחים לא חמושים כצעד ראשון הכרחי על מנת להגיע לידי פתרון של חיים משותפים ושוויוניים. אולם תחינתו הייתה לאות מתה. הפור נפל, וכמו בטרגדיה יוונית שקאמי כה היטיב להבין את סופה המר, הגורל יצא משליטתו של האדם, או ליתר דיוק, האדם הסיר ממנו את השליטה על גורלו כדי למסור אותו לאֵל המלחמות והנקמות. מחבר המחזות אי הבנה (Le Malentendu) ומצב של מצור (Etat de siège) חש חוסר אונים וחוסר השפעה שרק הוסיפו לתחושת הרִיק שגברה מול הדף הלבן. נוכח האלימות הגואה וחוסר התוחלת שבו נתקלה קריאתו ל"הפוגה אזרחית", קאמי, אשר פרסם כ-35 מאמרים בתשעת החודשים שבין יוני 1955 לפברואר 1956 בשבועון ל'אקספרס (L'Express), גזר על עצמו דממה. קאמי אכן שמר על שתיקה בכל הנוגע למלחמה, חוץ מריאיון שהעניק באפריל 1957 לכתב העת הבריטי אנקאונטר (Encounter), כששכרו יצא בהפסדו לטענתו בגלל חוסר הגינותו של המראיין כלפיו. ממילא היו עיניו נשואות מאוקטובר 1956 למרד בהונגריה שהוכיח את צדקת עמדתו הנחושה כלפי ברית המועצות: מולדת המהפכה כביכול שלחה טנקים כדי לדכא מרד של בני חורין שאיים על שלטונה הרודני.