נעליים

a:2:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:17:"מתוך הספר";s:2:"id";s:17:"מתוך-הספר";s:7:"content";s:3542:"נעליים

"צריך לכרות את רגליה". היא מתנגדת והם מבקשים את אישורנו. קולו של אחי מעבר לקו הטלפון. הוא אפילו לא אומר שלום. כשליח שכּל תפקידו להעביר מסר, מילותיו מתכתיות וחדות. "רגע", אני אומרת לו, "אני לא מבינה למה אתה מתכוון". "הפצעים ברגליה מחמירים מיום ליום ואין ברירה", הוא מגמגם. "כדי להציל את חייה חייבים לעשות את הצעד הזה". צעדים שאימא כבר לא יכולה לעשות מזמן. "אני נוסעת אליכם", קולי רועד מעט, "חכה, אני באה מיד". הבזקי רגיעה נשמעים בשקט שמעבר לקו. אחי לא מסוגל להתמודד עם רופאים. הוא משאיר לי את המלאכה הזו. הוא עצמו שייך לקהילה, רופא ותיק. יום אחד אמר, "אני לא יכול לדבר אִתם, אם אתחיל זה ייגמר בעימות. עדיף שאַת". והנה אימא שוב מאושפזת. אנחנו כבר לא סופרים את מספר הפעמים שאימא בילתה בבתיֿחולים מאז 17 במאי 1992. בשעות הערב היא קיבלה, לא ממש קיבלה, כי מעולם לא קיבלה, אלא חטפה, אירוע מוחי.

באותו יום ממש חגגתי את יום הולדתי. נולדתי בֿ17 במאי, הרבה שנים קודם ל"אירוע". פעם אחת, עוד בהיותה במחלקת השיקום, פרץ מפי משפט לא ברור. אמרתי לה: "הבאת לי מתנה מאוד מיוחדת השנה, קיבלתי ממך רמזור!". היא הסתכלה בעיני ואמרה: "אם האירוע שלי עוזר לך במשהו, זה מעודד אותי מאוד". מאז השתנו חיינו. במשך שמונה שנים היא היתה מנותחת, מאושפזת ומשוקמת בבתיֿחולים ברחבי הארץ. התייצבתי אצלה פעם ביום. אני מתאמצת לזכור איך הצלחתי לבקר בתדירות כזו. יום אחד נסעתי לבקר את אבא בביתֿהחולים השיקומי. ומשם נסעתי לביתֿהחולים של אימא. לאחר שני הביקורים הייתי אמורה לקחת את בתי מיומה הראשון בכיתה א'. בדרך ירד קרון רכבת מהמסילה ונוצר פקק אדיר עד למסילה. יצאתי מהאוטו והתחלתי לצעוק. שוטר שראה אותי במצוקתי הציע לי לחתוך דרך הפרדסים. קיבלתי את הרעיון וכשיצאתי לכביש מצאתי את עצמי שוב מול בית השיקום של אבי. צחקתי באֵימה. מה עוד יכולתי לעשות במצב הביש הזה? כספם אזל והייתי צריכה לכלכל אותם, התמונות לגמרי מטושטשות. אבל אני זוכרת את היום שבו החליטה אימא למכור את ביתה. לאחר שאבא נפטר היא רצתה לבנות לעצמה יחידת דיור בכספה בשטח שבו בנו אחי ומשפחתו את ביתם, בכפר תבור. היא רצתה גם להחזיר לי את כספי ולנהל כראות עיניה את הכסף שיישאר בידיה. כהרגלי לא התנגדתי למהלכיה, למרות שלא הסכמתי אתם. חשתי שהיא מוֹכרת בחיפזון. רציתי שהבית שלנו יישאר";}}