ריח הגשם בבלקן

"אמא! אנ'רוֹצָה שמלה חדשה!" חזרה ריקי בפעם העשרים אותו יום, מתבכיינת בקולה הילדותי. הפנים הקטנות הביעו נחישות. היא ניסתה הכול: בכתה, התחנחנה, רקעה ברגליה בקוצר רוח, טִלטלה את ראשה בחזקה עד שתלתליֿהבקבוקים שלה פיזזו ימינה ושמאלה. שום דבר לא עזר. היא נעזרה אפילו באחת מהִתחלוּיותיה הרבות, אך גם זאת ללא הועיל. בדרך כלל לא היתה אמא אֶסְתֵּרָה עומדת בפני תכסיסיה הערמומיים של הצעירה בבנותיה, אך הפעם באמת לא היה לה כסף לקנות בד לשמלה חדשה.אבא ליאון לא השתכר די מחייתם. הוא לא אהב לעבוד וגם לא השקיע כל מאמץ אפשרי כדי להצליח באחד העיסוקים הרבים שבהם התחיל. וצריך היה להאכיל שבעה ילדים, חמש בנות ושני בנים, ואת אסתרה אשתו."אני חייבת ללבוש שמלה חדשה כשיבוא פראנץ פרדיננד!" המשיכה ריקי בנעימה רצינית, כאילו יגיע הארכידוכס האוסטרי לסראייבו רק כדי לראות את פניה. "אני אגש אליו ואבקש ממנו לחמניה! בשבילו בטח אופים כל יום לחמניות טריות!"בלנקי, שהיתה גדולה ממנה בארבע שנים וננסית כמוה, שתקה כמנהגה. ריקי, חשבה, תמיד תשיג את מבוקשה. ראשית, כי היא מביעה את רצונה בקול רם, שהרי איך אפשר לקבל משהו אם לא מבקשים ואף אחד לא יודע שאת צריכה את זה; ושנית, מכיוון שהיא כל כך מתעקשת עד שלכולם נמאס והם עושים את רצונה רק כדי להיפטר ממנה.ריקי ובלנקי, שבדרך כלל היו חברות טובות, נבדלו מאוד זו מזו. כך, למשל, היתה אמא אסתרה השכחנית, שבעצמה יצאה מן הבית רק לעתים נדירות, שולחת כל רגע את אחד הילדים לקנות מצרכים שנדרשו לה. כשהיתה שולחת את ריקי היתה מתחוללת בכל פעם מהומה, כי ריקי היתה הולכת תחילה למגדנייה ושם קונה לעצמה גלידה, או אפילו אוּרְמָשִׁיצֶה,[1] או קדאיף. לאחר מכן היתה פוגשת ילדים, שוקעת במשחק ושוכחת לגמרי לשם מה יצאה. כשהיתה בלנקי נשלחת לקנייה, היתה רצה לחנות וממהרת לשוב הביתה עם המצרך שקנתה. היא ידעה שצריך לשמוע בקול אמא, אך לאחרונה שאלה את עצמה אם ריקי לא הרבה יותר חכמה ממנה, שהרי ידעה להסתדר ולנצל את המצב לטובתה.אותו דבר היה קורה עם הממתקים. בלנקי מעולם לא פנתה אל אחת מאחיותיה הבכירות בבקשה שיקחו אותה למגדנייה, אך במשך הזמן למדה להשתמש בתחבולה: כשרק הזכירה בנוכחות ריקי אפשרות כזאת, היתה ריקי נדבקת לחצאיתה של נינה או של קלרה עד שאחת מהן, ולפעמים שתיהן, היו נותנות לה כמה פרוטות. וכך הסיקה בלנקי, שאם אינה יכולה לשנות את טבעה הביישני, היא יכולה לפחות לנצל את היצירתיות של אחותה.מאמא אסתרה לא היו הילדות מבקשות כסף. תפקידה של אמא היה להסביר כל מה שלא היה ברור להן. היא דאגה שיאכלו היטב ושימשה דוברת של אבא במשפחה. נוסף לכך טיפלה בהן כשהיו חולות. אמא תמיד עבדה קשה. זה לא הפריע לבלנקי לפנות אליה בשאלות בכל נושא שעניין אותה, גם בעת שעסקה בעבודות הבית. אמא אסתרה ניחנה בסבלנות אין קץ. היא ידעה הכול. היא סיפרה לה שמלך מצרים רעמסס השני היה הראשון שרדף את היהודים, אלפי שנים לפני שנולדו בלנקי, אמא אסתרה ואפילו סבא סולומון הזקן, בהיר השיער, המכונה לִיָאצ'וֹ. ואז כינס אותם משה, מנהיגם, ציווה על הנשים להכין מהר לחם רק מקמח ומים (זה שבלנקי אוכלת בחג הפסח, הנקרא "בּוֹיוּ")[2] והוביל אותם משם כדי להצילם מעבדות. בלנקי ידעה בעלֿפה את כל עשרת הדיברות שניתנו ליהודים בהגיעם להר סיני. אבל, המשיכה אמא לספר את החלק הכי מוזר של הסיפור, אבותינו אלה לא דיברו בשפת לדינו כפי שאנו מדברים כעת, אלא בעברית, שפה שבלנקי וכל שאר האנשים, מלבד קומץ רבנים מלומדים, אינם מבינים. ואז עלו על כס השלטון מלכי היהודים שאול, דוד ושלמה החכם. שלמה בנה את בית המקדש הראשון, שהוא כמו בית הכנסת שאבא הולך אליו בפסח.בלנקי העריצה סיפורים, אך בשביל כל אחד מהם היה עליה לטרוח ולבקש שיספרו לה אותו. לעומת זאת ריקיצָה, הֿđugatona, "השובבונת הקפצנית" של אמא, שהיתה תמיד חולנית, זכתה ליתר פינוק. לפעמים היתה מקבלת אפילו את לב האבטיח, שבלנקי לא טעמה מעודה. ואֵילו אגדות היו מספרים לה, עוד ועוד, עד שנרדמה! בלנקי, שבדרך כלל היתה בריאה, גם כשכאב לה משהו היתה שותקת ומתביישת להתלונן, עד שאמא היתה מבחינה במצוקתה ואומרת בדאגה: "בלנקי, Tjenis temperatura, fižikja mija! Pur luke no mi dišitis?, יש לך חום, ילדה שלי! למה לא אמרת לי?"-------------------[1] גלילי בצק ממולאים במלית אגוזים, אפויים וטבולים בסירופ של סוכר ולימון.[2] מאפה מיוחד לפסח, דמוי פיתה קטנה.