ההתחלה – נומה עמק

a:5:{i:0;a:3:{s:5:"title";s:13:"גב הספר";s:2:"id";s:13:"גב-הספר";s:7:"content";s:0:"";}i:1;a:3:{s:5:"title";s:34:"ביקורת מעיתון הארץ";s:2:"id";s:34:"ביקורת-מעיתון-הארץ";s:7:"content";s:7602:"כולם היו הורי

'הארץ'. מוסף ספרות ותרבות. 31.11.12

רות אלמוג

ההתחלה – נומה עמק : אוטוביוגרפיה משפחתית מאת רות נצר, הוצאת כרמל, 328 עמודים

בעמוד 146 של ספרה האוטוביוגרפיה "נומה עמק" כותבת רות נצר: "צדק פוקנר שאמר שכל אדם הוא יתום ויורש: יתום מהוריו שהוא הולך ונפרד מהם וכך נהיה בודד לנפשו, ויורש של חכמת החיים ומורשת המיתוסים של אבות אבותיו. כשקראתי את דבריו של פוקנר – ידעתי שבי מדובר. המיתוסים העניקו לי שייכות לקהילה האנושית."

אפשר לראות בפסקה זו משפט מפתח לספרה האישי מאוד, שכנוּתו כובשת לב. זהו סיפור על יתמות, למרות שהוריה האריכו ימים כמו גם סיפור על ירושה.

למען הגילוי הנאות אומר מייד, שאני מכירה את רות נצר שנים רבות. משותפים לנו המוצא הגרמני, הצמיחה בקהילה אורתודוכסית והחינוך הפרוסי, המתוארים במשפטים הבאים שלה: "באותם ימים של נימוס יקי וצייתנות חלוצית, לא היה מקום למחאה, לכעס או להתנגדות להורים...כשהמבוגרים קובעים הכול, אין מקום למחשבה משלך. אינך שואל, אינך יודע ואינך מטיל ספק. הכול היה כתוב. כתוב בתורה." משותפים לנו גם הגעגועים לטקסי הקידוש וההבדלה, ולמנגינות הגרמניות של תפילות השבת והחגים כש"המשפחה מתכנסת יחד ואבא מברך על הנר הקלוע והיין הממלא את הגביע עד גדותיו את הבדלת הקדושה מהחול. והמנגינה של הברכה. אולי מפני שהמנגינה היא שורש החיים, המנגינות של התפילות נהיו לי עיקר."

נוסף על כך, גם אבי, גם אביה למדו בבגרותם בעיר ווירצבורג, אם כי במוסדות שונים ובהפרש ניכר של גיל. ואילו אמי נולדה בעיר לא רחוקה מדרזדן, עיר מולדתה של אמה. דרזדן, מרכז תרבותי בימים שלפני המלחמה הייתה המקום שאליו נסעו סבתי ואמי לקנות בגדים אופנתיים, מתנות ואולי גם כלי בית ורהיטים.

נתמזל המזל לרות נצר, שנמצא לה אילן יוחסין משפחתי מצד האב ובו דמויות חשובות וידועות כמו ר' יעקב עמדן (היעבץ 1697 - 1776), שנודע כמי שלחם בשבתאות והרבה קודם לכן ר' אליהו בעל-שם מחלם (1516 – 1583). נתמזל מזלה, משום שאילן יוחסין כזה, משהו שרבים מאתנו עסוקים שנים בביסוסו ובחיפושים אחריו יש בו כדי להעניק איזה שורש של חיים, שורש שיש בו כוח, מעין עמוד שאפשר להישען עליו כשמדובר בחיים כה סגורים ומבודדים כפי שחיה משפחתה של רות נצר בילדותה, בקיבוץ בעמק בית-שאן שאקלימו קשה, ובידודו כמעט מפחיד.

גם אביה, גם אמה, בת למשפחת רוטנשטרייך מדרזדן, עלו לארץ מגרמניה והם צעירים מאוד, עדיין מתבגרים, והיו ממייסדי טירת צבי, הקיבוץ שבו נולדה המספרת.

רות נצר מספרת סיפור עצוב, אבל אופטימי. כיצד מתיישבים שני הדברים קשה להסביר. סיפור הילדות הוא עצוב בגלל הריחוק מאהבת הורים שאולי לא ידעו ממילא להעניקה, הלינה המשותפת שבה קשורים הפחדים ותחושות הבדידות. סיפור ההתבגרות עצוב גם הוא, בגלל התרסקות המשפחה בגירושין ועזיבת הקן הבטוח כביכול, הקיבוץ."ההורים עזבו. אנחנו עזבנו." האב לא תיפקד. הגירושין נחשבו מעשה לא מוסרי. העזיבה נחשבה בגידה. "היום אני יודעת שהקיבוץ בגד בנו." (עמ' 190) "נשארנו חמישה ילדים עם אבא שהרבה לרבוץ במיטתו. היינו לבדנו." האח הגדול נשאר בקיבוץ עד שסיים את לימודי התיכון ועד לאחר השירות הצבאי. אחת האחיות נשארה עוד שנה אצל משפחה מאמצת. אבל במהלך הזמן חיו שלוש האחיות ואחיהן הקטן עם האם על הכרמל.

על הוריה היא כותבת: "משהו בי חי, מבלי דעת, את הבדידות, חוסר המוצא ותחושת חוסר הערך שלהם. בשנים מאוחרות יותר עלו בי כעס וזלזול כלפי שניהם. ובעיקר רחמים גדולים כלפי אבא. על אמא לא ריחמתי, אולי משום שתמיד נראתה חזקה." (עמ' 146). לקראת סוף הספר כותבת המחברת: "האם אבא ואמא חשו אי-פעם אשמה או כאב על העזובה הרגשית והיתמות שלנו?" המחברת אינה מאשימה את האב וכותבת: "כמה חבל שאי-אפשר היה להאשים אותו. או לפחות לכעוס." שכן היה איש חולה. לא כן ביחס לאם: "באמא לא חשתי תחושת אשמה כלפינו. היא גם לא כאבה את כאבנו." אבל כמי שקראה את סיפורה של רות נצר התפעלתי מאופן עמידתה של האם בקשיים שהציבו בפניה החיים, מן האנרגיה שלה ומכוחה. שהרי אחרי גירושי הוריה נשארו הילדים עם אמם שעשתה כל אשר ביכולתה כדי לפרנס אותם. בעיני היא גיבורה. אבל אפשר להבין שהמספרת שהרגישה חסרת בית צברה כעסים על הקיבוץ ועל האם. "שום בית שגרנו בו, גם בקיבוץ וגם בתחנות הדרך שאחר כך, לא היה לי בית אמיתי. לא היה לי בית להתגעגע אליו. לא היה בית." (עמוד 281 )

לפי נצר "הילדות הוקרבה, מבלי דעת, למען האידיאל. ההורות של המבוגרים הוקרבה. רגשות היחיד הוקרבו." והיא מזדהה עם מה שכתבה על הקיבוץ המשוררת נורית זרחי בספרה האוטוביוגרפי "משחקי בדידות" : "ארץ הכחשת האני".(עמ' 17). ובכל זאת זה גם סיפור אופטימי משום שילדי המשפחה בנו את חייהם למרות הקשיים ומצאו בעצמם כוח להתפייס עם הוריהם.

הסיפור האישי-משפחתי שנצר מגוללת הוא בעצם סיפורו של קולקטיב ומכאן הוא שואב את כוחו: "המיתוסים העניקו לי תחושת שייכות לקהילה האנושית: הם היו הסיפור הגדול שהכיל אותי והעניק לי נוחם ואמונה." ספרה של רות נצר הוא עצוב אך אנושי, וגם מנחם באיזה אופן פרדוכסאלי, בהיותו רווי כנות ונוגע ללב.";}i:2;a:3:{s:5:"title";s:13:"עיתון 77";s:2:"id";s:13:"עיתון-77";s:7:"content";s:8761:"האופל והפצע

רות נצר: ההתחלה - נומה עמק, אוטוביוגרפיה משפחתית,

הוצאת כרמל 2012, 328 עמ'

ד"ר רבקה שאול בן צבי

עתון 77. גליון 361. עמ' 14-15. יולי 2012.

אוטוביוגרפיה היא סוגה ספרותית מתעתעת: בצד ההצהרה על סיפור חיים "אמיתי" יש בה מסגולות היצירה הבדיונית ובראש ובראשונה תכונת הסינון: מה ייכנס, מה יועצם, ומה יטושטש. לא כל אוטוביוגרפיה היא בעלת ערך ספרותי, אך אוטוביוגרפיה העושה שימוש אמנותי בלשון, אינה שונה מהותית מיצירת ספרות אחרת. (על סגולות הסוגה כתבה ניצה בן דב במבוא לספרה חיים כתובים 2011. מומלץ בחום.)

'ההתחלה - נומה עמק' הוא סיפור החיים של מי שגדלה בטירת צבי, הקיבוץ הדתי שבעמק בית שאן. הוריה היו חלוצים צעירים שנמלטו בעוד מועד מגרמניה בטרם שואה. רות נצר גדלה בעולם אידיאולוגי קשוח, שבו הקולקטיב נחשב הרבה יותר מאשר הפרט. לכך נוספו קשיי החיים, המחסור, הלינה המשותפת ובעיות משפחתיות. לאחר גירושי הוריה בעודה נערה, עברה האם לאזור חיפה יחד עם ארבעה מחמשת ילדיה - עקירה טראומטית למשפחה שהורגלה לחממה הקיבוצית. על קשייה האישיים וקשיי המשפחה לדורותיה מספרת רות נצר, לשעבר נויפלד, בספר חושפני ומטלטל.

את רות נצר הכרתי מספריה. התפעלתי מכתיבתה הלירית ומהשילובים שעשתה בין אמנות לבין פסיכואנליזה יונגיאנית בספריה ההגותיים העשירים. תהיתי על אישיותה הלא מוכרת לי, והוקרתי את רוחב השכלתה. עם זאת, המחברת נשארה חידתית בכל גילוייה הליריים והמחשבתיים. והנה, הספר החדש הזה גילה באחת את מה שרק נרמז בעדינות בשיריה ובמסותיה; ולא סתם גילוי אלא פורטרט אישי ומשפחתי שקוויו חדים ובוטים ואמיתיים עד כאב.

אקדים ואומר שהספר מצוין. כתוב ביד אמונה. מרגש מאוד. חותם האמת ניכר בו באופן בוטה ממש. השפה בהירה וחודרנית ועשירה ביסודות פיגורטיביים. ידה של המשוררת וההוגה ניכרת היטב, והתחושה היא של נגיעת אמת בחיים, והיא הולכת ומתגברת ככל שמתקדמים כרונולוגית אל שיאי הספר שבחלק המסיים הקרוי "אחרית".

ההתחלה - נומה עמק היא אוטוביוגרפיה משפחתית. הרבה כוונות צפונות בבחירה זאת: הנצחה של דמויות המשפחה, על הטוב והבעייתי שבהן, ושימור מומנטים מיוחדים שיש בהם יסודות של גילוי נפשי; מוטיב הזיכרון חוזר ונשנה וכרוך בהחשבת האדם וחייו, והפחד מהזמן המכלה; אך מעל הכל בולטת המגמה להתחבר באופן פנימי לשורשי המשפחה ולגלות בהם את חידת חייה ואישיותה. ובמיוחד היא מזדהה עם רבי יעקב עמדן מהמאה השמונה-עשרה, שהיה רב חשוב ואיש פתוח בדורו, מבשֵר ההשכלה. כתב אוטוביוגרפיה! נלחם בשבתאות, והתעניין בתחומים בלתי מקובלים כמו אלכימיה, שנצר עסקה בה בהקשר יונגיאני. מעבר לפערי הדורות, היא מביעה קשר נשמתי עמוק אל אותו אדם גדול ובלתי קונוונציונלי, שחשף את חייו האינטימיים בספרו האוטוביוגרפי.

אפשר לשאול מה לנו ולאבותיה של רות נצר, ומדוע עלינו להתעניין בסיפור החיים של כל אחד מהם, שהיא אינה נלאית לפרט, ובחייה של המחברת עצמה. ובכן, מותר לדלג מעט. יש באמת עומס קל של סיפורים משפחתיים. אבל החשיבות היא בממד הייצוגי שלהם. אבותיה של נצר מגלמים אורחות חיים ועלילות חיים שהיו אופייניים לרבבות יהודים בגרמניה. עלילות חייהם משקפות את קורות העם היהודי באירופה. נוסף על כך, יש עניין רב גם באישיותה של נצר, במיתופואזיס שלה המגולם כאן, של אמנית רב תחומית, משוררת, צלמת, ציירת, מחברת ספרי עיון, מטפלת יונגיאנית, מרצה, חוקרת ספרות.

מגמה אחרת שמתבטאת בספר היא החשיפה כמטרה בפני עצמה נוכח עולמות הבנויים על הסתרה והעלמה שהקיפו את הכותבת: האתוס היהודי-גרמני של משפחתה הנוקשה, על פיו אין מדברים על החשוב באמת, ואין מראים רגשות. הקיבוץ של שנות הארבעים והחמישים שגם בו לא דיברו ולא ביטאו את מה שבאמת חשוב, אלא חששו והסתירו והבליעו ודחקו: "היה זה רע שהתחפש לטוב" אומרת המחברת על שלטון האידיאולוגיה השיתופית, שלדעתה הרס את מה שהיה יכול להיות יחסים אמיתיים בין חברים. כמובן שהדברים מסופרים מנקודת מבט סובייקטיבית של ילדה ונערה רגישה מהרגיל, שהמחברת המבוגרת משחזרת את חוויותיה. זוהי תמונת חייה, וייתכן שאחרים חשו אחרת. אבל ניכרים דברי אמת, והסבל הממשי של נצר מלווה אותה כל חייה, כי "לנפש אין זמן", והחוויות חיות בתוכנו באופן סימולטני.

הביקורת על בתי התינוקות והילדים נוקבת ביותר. נצר מתארת את האכזריות שבניתוק התינוקות מאמהותיהם והפקרתם למטפלות "פרוסיות" שלא הבינו בכלל בטיפול בילדים ונקטו שיטות נוקשות ואף אכזריות. קשה היה גם הנתק בין אחים שאינם גדלים במשפחה אלא בשכבת הגיל שלהם בלבד. מכאן תחושת "החור השחור" שבנפשה של הילדה, שסבלה גם מההיעדרות הנפשית של הוריה, שאף הם היו קורבנות ילדותם ועקירותיהם.

לא ייפלא אפוא ששני המוטיבים הדומיננטיים ביצירה כולה הם האופל והפצע. גם פצע פיזי כביטוי ממשי ואף סמלי, כמו הפצעים של הילדים היחפים בקיבוץ, וגם פצע נפשי שאינו נגלד, ומלווה הרבה דמויות ביצירה לאורך חייהם.

בספר דברים רבים ונפלאים: הגיונות ארספואטיים, תהיות על משמעות האמת, כאשר ישנה יותר מגרסה אחת על מה שקרה; מאוזכרות גם יצירות רבות מענפי האמנות וניתנים ציטוטי שירים. הללו מהווים שיקוף נוסף של האירועים הקשים, וגם מספקים תובנות המסייעות למחברת במאבקה עם גורלה.

הספר הזה הוא 'תיקון' של כלים שהתנפצו. ליקוט של שברים וניסיון לאחותם. הכתיבה מתקנת, אומרת נצר. עצם היכולת להביע את הדברים שביטויים דוכא, מאפשרת ראייה רחבה ומכילה יותר, גם נוכח טקסטים של אמה שנתגלו אחרי מותה, וגם בעקבות דברים שהאב אמר מנהמת לבו, ברגעי מחלתו, כאשר שוב לא אכפת לו מה יגידו האחרים. כריכת הספר אף היא סוג של תיקון, תמונה נפלאה של "מזרח" בית כנסת שצייר האב בנעוריו, ונשא עמו לכל מקום, כזיכרון לנעוריו בקהילה, בטרם השמדתה. צילומים רבי הבעה משלימים את הסיפור וחותמים את הספר המצמרר הזה.";}i:3;a:3:{s:5:"title";s:29:"עמוס עוז על הספר";s:2:"id";s:29:"עמוס-עוז-על-הספר";s:7:"content";s:798:"31.12.12
קראתי את הספר כולו בעניין ובהתרגשות.
תאורי הילדות בקבוץ בעמק בית שאן, תאורי ההורים והורי ההורים, תאור ההתבגרות והנעורים, זקנתם, מחלתם ומותם של ההורים – כל אלה מצויירים ביד דקה ומדייקת. ספר חם.
אלתרמן כותב ב'שמחת עניים':
כי כפול העולם, כי הוא שניים
וכפולה היא המיית מספדו
כי אין בית בלי מת על כפיים,
ואין מת שישכח את ביתו.
לבלי קץ אל ערי נכאינו
יושבי חושך ותל ניבטים
נפלאים נפלאים הם חיינו
המלאים מחשבות על מתים
בהוקרה והערכה,
עמוס עוז";}i:4;a:3:{s:5:"title";s:37:"נורית גוברין על הספר";s:2:"id";s:37:"נורית-גוברין-על-הספר";s:7:"content";s:45417:""הכתיבה מחזיקה את העולם שלא יפול"

על ספרה של רות נצר: 'ההתחלה – נומה עמק – אוטוביוגרפיה משפחתית'

הוצאת כרמל, תשע"ב/2012

פרופ. נורית גוברין

תמצית הדברים הושמעה בערב השקת הספר, ב' בשבט תשע"ג (13.1.2013) במשכן האמנים בהרצליה.

פורסם: 'כיוונים חדשים', גיליון 28, סיון-תמוז תשע"ג (מאי 2013), עמ' 272 – 294.

א. ז'אנר בדיעבד

אוטוביוגרפיה היא אחד הז'אנרים העתיקים, השכיחים והנפוצים בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט. בכל דור, מתמודדים יוצרים עם עברם, עם הוריהם, עם בית גידולם, ועושים את חשבון נפשם ואת חשבון דורם. התמודדות זו נעשית בהתאם לרוח התקופה ועל יסוד קווי הביוגרפיה המשותפת "הקלאסית" של הדור ובד בבד תוך עימות עם פרטי הביוגרפיה האישית של הכותב. זהו השילוב הקבוע של אוטוביוגרפיה מדורי דורות. אם פעם התעמתו עם החינוך המסורתי ב"חדר" והמאבק בין הדת, המסורת והחיים על רקע החיים בגולה; הרי עם העלייה לארץ ישראל, התעמתו בין דרישות החברה ושאיפות היחיד, בין החזון לבין המציאות. עימות זה לובש ופושט צורה בכל עשור, תחילה בארץ ישראל ולימים בישראל. גרעין המתח בין היחיד לבין החברה, נשאר קבוע, ימיו כימי החברה, ורק הרקע, הנסיבות, הפרטים והאווירה משתנים. למותר להוסיף, ש"ההתחשבנות" עם ההורים, הוא אחד הנושאים השכיחים ביותר בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט. "התחשבנות" זו, היא חלק בלתי נפרד מן ההתבוננות בעבר, ומשמשת נושא מרכזי בתוכה.

אחד השינויים שבכל זאת מתרחש לנגד עינינו בעשורים האחרונים, הוא כניסתן של נשים למעגל הספרות העברית והישראלית. אפשר לומר, שבמציאות הספרותית של מדינת ישראל, מספרן של הסופרות, זהה, כמעט, לאחוז הנשים באוכלוסיה. זה שינוי גדול ומבורך ביחס לדורות הקודמים שבהן פעילותן של סופרות הייתה נדירה ביותר.

באוטוביוגרפיה מתמודד הכותב עם עברו, עם משפחתו, עם הסביבה שבתוכה גדל ופעל, וכאמור, עושה את חשבון נפשו וחשבון דורו. התמודדות מסוג זה דורשת בדרך כלל, התרחקות מן הזמן שבו התרחשה, פרספקטיבה ובעיקר בגרות ובשלות נפשית. הכותב המתבונן בעברו, שרוי כבר במציאות אחרת ושונה, והוא צריך להיות מסוגל להתבונן לאחור, בהשלמה ובעיקר בהבנה. גם כשהוא עדיין כועס וגם כשחשבונותיו עמו עדיין לא הסתיימו. יש אמנם דוגמאות של בחינת העבר הקרוב ללא-מרחק, או ממרחק זמנים קצר, כשהעבר עדיין לא הסתיים והוא מפעפע בתוך ההווה, אך דוגמאות אלה הן מיעוט, ובדרך כלל לוקות בעודף רגשות, אם לא לומר ברגשנות יתרה, בפאתוס וברחמים עצמיים. 1

בדרך כלל חשבון נפש ביוגראפי זה נכתב, כאמור, ממרחק הזמנים, בידי מבוגר, המביט לאחור על ילדותו ומנסה להכיר ולהבין את הוריו ואת המקום שבו גדל. כך, קרה וקורה, למשל, עם תקופת המעברות, עם התבגרותם של מי שהיו ילדים באותם שנים. ממרחק-הזמנים הם תוהים על ילדותם במעברה, מנסים להכיר, לזכור, ללמוד ובעיקר להבין את מה שארע להם ולהוריהם. במקרה זה, דור ההורים, בדרך כלל, חסר כישורים לשוניים, במיוחד בלשון העברית, כדי לתאר את קורותיו, והבנים הם משמשים לו כפה.

דוגמאות אחרות: הדור השני והשלישי של עולי גרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-20; הדור השני והשלישי של ניצולי השואה; הדור השני של העולים ממזרח וממערב, בשנות העליות הגדולות, המתארים את קשיי היקלטותם של ההורים בישראל ואת חייהם הכפולים בבית המשפחה ובחוץ, ברשות הרבים, ואת המאמץ להיות "ישראלים" לכל דבר.

אך טבעי וצפוי הוא כי הדור השני של ילידי-הקיבוץ, יעשה גם הוא את חשבון-נפשו, ויתבונן בעברו הקיבוצי, במשפחתו בקיבוץ, בתנאים ובאווירה שבתוכם נולד, גדל והתחנך. חשבון נפש זה נעשה, כצפוי, כשבני אותו דור הם בעצמם כבר הורים לילדים ואף לנכדים. "גל" זה של סופרים המספרים על ילדותם בקיבוץ, הדור השני, בנותיהם ובניהם של מייסדי הקיבוץ, הוא חלק מאותה מגמה קבועה, של כתיבה אוטוביוגרפית-ספרותית-דוקומנטרית, הממשיכה מסורת ארוכה ומפוארת בספרות העברית לדורותיה. הוא גם חלק מ"ספרות הקיבוץ" שליוותה ומלווה את הקיבוץ מראשיתו.

מכיוון שהמדובר בספרות יפה, אין ספק, כי נוצר כאן ז'אנר מיוחד, ז'אנר שבדיעבד, המחשק ספרים אלה, של ילידי הקיבוץ הבוחנים את עברם, לחטיבה אחת. ז'אנר בדיעבד פירושו, שכל סופר כתב את אשר כתב באופן עצמאי ובנפרד, אבל ממבט לאחור מתגלה מכנה משותף ליצירות אלה, מתוקף הנושא המשותף. עיון משווה מתגלה ז'אנר בעל סימני היכר אופייניים, חוזרים וצפויים. פירושו של דבר, שלמרות הייחוד של כל ביוגרפיה, שהיא פרטית מאד ושונה מחברותיה, ולמרות הייחוד שבכתיבתו של כל סופר וסופר, ולמרות הייחוד שבין קיבוץ לקיבוץ, יש משהו משותף לכולם. משותף וצפוי למה שכבר נכתב ולמה שעתיד להיכתב. משותף זה, מאפשר לראות בספרות זו, ז'אנר בפני עצמו, בעל חוקיות קבועה וצפויה. משותף זה מבליט דווקא את ייחודו של כל ספר. כל ספר ממשיך את המשותף ומדגיש את המשתנה, הייחודי לו. 2

עם כל הדחף הפנימי האישי של כל אחד מהכותבים, לשחרר את מה שהעיק עליו ולתת לו ביטוי פומבי, אין ספק שכל ספר בנושא מעודד גם את האחרים לכתוב, מחזק את רוחם להביע את מה שמציק להם ואף מתווה להם דרך: המשך מתוך שינוי בכתיבתם העצמאית. כך מצטברים בתקופה מסוימת ומוגבלת, מספר ספרים באותו נושא, כשכל אחד יחיד ומיוחד, אבל בהצטרפם יחד, הם יוצרים "מגמה", או "אופנה" ז'אנרית. 3

אין ספק, ש"הגל החדש" של "ספרות הקיבוץ" וההתחשבנות עמו של מי שחווה את החיים בתוכו, קשורה גם לתהליכי ההפרטה העוברים על הקיבוץ, המממשים הלכה למעשה, את תהליכי ההיחלשות של הקיבוץ שהחלו זמן רב קודם לכן. אבל, הביקורת על הקיבוץ ו"ההתחשבנות" עמו מתוכו ומחוצה לו, ימיה כימי הקיבוץ.

ב. המילכוד של "ספרות הקיבוץ"

תיאור החיים בקיבוץ, כהווייתם, הוא משימה בלתי אפשרית. תיאור החיים בקיבוץ נידון מלכתחילה להיקלע למילכוד קבוע: אם השלילה גוברת על החיוב – "חוטאים" להווייה הקיבוצית ולמפעל כולו; אם החיוב גובר על השלילה – "חוטאים" לאמת הפנימית של הכותב ולמציאות כפי שהוא חווה אותה. האיזון ביניהם הוא כמעט בלתי אפשרי. מילכוד קבוע נוסף הוא בין הכותב לקהל קוראיו, בין רצונו של היוצר לרצונו של הקורא, במיוחד הקורא חבר הקיבוץ. הראשון, נותן ביטוי ל"אמת" שלו שהיא כואבת ונוקבת, והשני מעוניין לקרוא ספר אוהד וחיובי על חייו בקיבוץ. שני הרצונות אינם יכולים לעלות בקנה אחד. מכיוון, שכל אחד וחוויית הקיבוץ האישית שלו, הרי "האמת" יכולה להיות אך ורק האמת הפנימית של הכותב מנהמת לבו. "העובדות" תהיינה תמיד שנויות במחלוקת, ואין בכוחן להשפיע על ההסתכלות האישית של היוצר. לקורא "עובדות" משלו ועדיפויות משלו. הוא רוצה לקבל חיזוק ועידוד מן הספרות על חייו ומשמעותם. 4

אין ספק, כי בספרות כמו בספרות, ולמעשה גם בתיאטרון ובקולנוע, מציגים את המציאות בקיצוניותה, כדי ליצור את הדרמה ואת ההתנגשות בין היחיד והחברה, בין האידיאולוגיה הקולקטיבית לבין ורשות היחיד. ואילו המציאות כפי שהיא, היא מורכבת וזוויותיה הרבה פחות חדות. גם אין ספק, כי מי שבוחר להפוך את החווייה האישית שלו לאמנות, במיוחד בתחום הספרות, יש לו "פצע" כלשונו של עמוס עוז, שאותו הוא בא לפתוח ולרפא כאחד.

לא רק המתח הבלתי אפשרי בין היחיד לרבים בחיי הקיבוץ, הביא לביקורת זו, אלא גם הפער העצום בין החזון להגשמתו במציאות. היה זה מלכתחילה "חזון" בלתי אפשרי, שאינו ניתן למימוש, כנגד "הטבע האנושי", אבל רק מעטים העזו להודות בכך. לכך נוסף המתח של "ילדי הקיבוץ" שדור ההורים והמחנכים, תלה בהם ציפיות רבות וגדולות, על סמך התנאים שבהם גדלו והתחנכו, לבין המציאות שהוכיחה, שאין שום אפשרות שציפיות אלה תתגשמנה אפילו בחלקן. הייתה כאן אכזבה של דור ההורים והייתה כאן אכזבה של הילדים עצמם, שהיו מודעים למה שנדרש מהם ולמה שציפו מהם והם בכלל לא היו כאלה!

הביקורת על הקיבוץ – ימיה כימי הקיבוץ. כל מי שחי בקיבוץ – ביקר אותו, במעט או בהרבה, מבפנים או מבחוץ. ההתקבלות הסוערת של "ספרות הקיבוץ" על ידי קוראיה, חברי הקיבוץ וקוראים מן החוץ, כמותה. האם הקיבוץ הוא "שלמות שהתנפצה" או שמלכתחילה לא הייתה "שלמות" כלל, והשאיפה אליה הייתה בגדר אשליה? נימוקיה של ההתקבלות הסוערת על ספרות הביקורת על הקיבוץ לא השתנו, מאז ראשית "ספרות הקיבוץ" ועד היום. במרכזם הנימוק על ניסוחיו השונים: "אל תגידו בגת"; או: אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ"; או: אסור לירוק לבאר שממנה שותים. 5

ההבדלים בין ספר לספר ובין ביקורת לביקורת הם בעיקר במינון, ובמשמעות הכוללת העולה מן הכתוב. משלילה טוטאלית הגובלת בשנאה ורחמים עצמיים, ועד חיוב גדול ותחושת זכות לחיות במסגרת זו, על אף פגמיה. במיוחד, כצפוי, יצא הקצף על "הלינה המשותפת". התערוכה שהעמידה במרכזה נושא זה (יוני 2005), עוררה גל שלם של תגובות. ספרים, ראיונות, עדויות ללא מספר מתעדים את החוויה הטראומטית הזו, וכנגדה, אם כי בקול ענות חלושה, יצאו ספרים המנסים "להגן" עליה 6 שק חבטות נוסף הוא "המקלחת המשותפת" במיוחד בקיבוצי "השומר הצעיר", אבל לא רק בהם. הביקורת באה לידי ביטוי גם בסרטים, מהם על גבול הדוקומנטרי. 7 חמי רודנר (בן גבעת ברנר), כינה את עצמו בראיון עיתונאי: "ניצול קיבוץ"; גילי חסקין כינה תופעה זו: "פסטיבל הרחמים העצמיים של יוצאי הקיבוצים". 8

ג. זוויות הראייה

ספרה של רות נצר: 'ההתחלה – נומה עמק', על רקע הקיבוץ הדתי טירת צבי שבעמק בית שאן, שייך במובהק לסוג זה של אוטוביוגרפיות של ילידי קיבוץ, ומצטרף לקודמיו שראו אור בשנים האחרונות. 9

ספרים אלה של "התחשבנות" עם הקיבוץ ועם ההורים וחשבון הנפש העצמי של הכותב ממרחק השנים, מצטרפים ל"ספרות הקיבוץ" הענפה, שנכתבה בידי הדור הראשון, דור המייסדים של הקיבוץ ונמשכת עד היום בהתמדה וברציפות. כגון: ספריהם של צבי שץ; דוד מלץ; אברהם רייכנשטיין מתקופת ההתחלה. 10

זוויות הראייה שמתוכן נכתבו ספרים אלה הן רבות ומגוונות ומתחלקות בין: ספרים שנכתבו בידי המייסדים; חברי קיבוץ שהיו בין המצטרפים הראשונים; אלה שנולדו בו; מי שהתחנכו בו, או נקלעו אליו: "ילדי חוץ" למיניהם. כגון: ספריהם של: ראובן קריץ (משמר העמק); דליה רביקוביץ (גבע), נורית זרחי (גבע), אלי עמיר (משמר העמק); עמוס עוז (חולדה); אם להזכיר מעטים מרבים מאד. גם בתוך חטיבה זו קיימות זוויות ראייה שונות, כגון: מי שהתחנך בקיבוץ כילד או כנער, באחד ממוסדות החינוך שלו, או מי שהגיע אליו במסגרת "השלמה" או "הכשרה" או נישואין לבת/בן קיבוץ. כהכשרה: ס. יזהר: "אפרים חוזר לאספסת"; משה שמיר, יגאל מוסינזון. בתוך זה, חטיבה נפרדת היא, כאמור, המצטרפים הראשונים, למייסדים של קיבוץ חדש, כהמשך לקיבוצים קיימים. כגון: אהרן מגד בקיבוץ שדות ים. לכך, מצטרפים גם ספרים של מי שאינם חברי קיבוץ, אבל מכירים את בעיותיו מקרוב. כגון ספרו של ישראל עוז: 'האסיפה האחרונה' (2012). למעשה, כל סופר וזווית הראייה המיוחדת שלו. משפט בנאלי אבל נכון גם בהקשר זה.

ד. ריבוי קולות

הכותבים על ילדותם בקיבוץ, בדרך כלל מודעים לספרות בנושא זה שנכתבה בעבר, מושפעים ממנה, ממשיכים אותה, ובעיקר – מחדשים מנקודת המבט שלהם. מודעות זו היא, כמובן, חלקית בלבד, כיוון שבלתי אפשרי להכיר את הכול. אבל גם אם אין מודעות ישירה לקודמיהם ול"מילכוד" הקבוע של הכתיבה על החיים בקיבוץ, אפשר להעיז ולומר, שמרבית הכותבים, אם לא כולם, מודעים באופן בלתי ישיר למשימה הבלתי אפשרית שנטלו על עצמם. לכן, ספריהם נכתבים, כמעט תמיד בכמה קולות בעת ובעונה אחת: קול החיוב וקול השלילה, השבח והגנאי, הנעימות וההסתייגות, הרגשת הזכות מול תחושת ההחמצה והרחמים העצמיים. כאמור, ההבדלים הם במינון ובטון שבו נכתבים הדברים. אותן החוויות מנקודת מבטם של אנשים שונים, יתוארו באופנים שונים, שינועו בין הנאה לסבל. מי שרגיש יותר, יתאר את החיים בקיבוץ כ"יתמות מתמשכת" ואילו אחרים, יראו את החיים ב"חברת הילדים" וב"לינה המשותפת" כחוויה אדירה של "יחד", בחברת ילדים משוחררת המאפשרת חיים הקרובים לטבע ולנוף. ההבדלים מושפעים גם ממערכת היחסים בתוך המשפחה שבתוכה גדל הכותב.

ריבוי קולות ניכר גם בעמדתו של הכותב - מבפנים ומבחוץ; ללא-מרחק וממרחק השנים: כילד וכמבוגר; מתוך הקיבוץ ומבחוץ. הכותב מנסה לחיות מחדש את ילדותו בקיבוץ, בזמן אמת, ללא מרחק; ובעת ובעונה אחת לסקור אותה, כמבוגר ממרחק השנים, כשהוא נמצא כבר במקום אחר פיסית ונפשית. התיאור מנסה לשחזר את חייו בקיבוץ כשהיה חלק ממנו, מצד אחד, וממרחק-השנים, לאחר שעזב אותו, והוא מתבונן בו מבחוץ מצד שני.

ריבוי הקולות מתאפיין גם בכך, שתיאור החיים בקיבוץ, על נוהגיהם הקבועים והבלתי ניתנים לשינוי ולערעור, מתערבבים עם המציאות של משפחת הכותב: מערכת היחסים שבין הוריו לבין עצמם; בינו לבין הוריו; בינו לבני המשפחה האחרים. מכאן פתח ל"התחשבנות" רחבה ומקיפה יותר, שעורך אדם עם הוריו ועם כל אחד מהם בנפרד. זאת, עם או בלי קשר לרקע המסוים שבו גדל, ובמקרה זה – על רקע הקיבוץ. ההתחשבנות עם המערכת המשפחתית גם היא כפופה לאותה "מילכוד" שבו אין אפשרות לנסח עמדה חד משמעית, וכל ניסוח מכיל בתוכו גם את היפוכו. התחשבנות משפחתית זו היא מרובת קולות, וגם היא כפופה לשינויים בין תיאור ללא-מרחק לבין תיאורים מתוך פרספקטיבה, וכן, בין תיאורו של ילד לבין תיאורו של המבוגר הסוקר את ילדותו.

אמנם, על רקע "החינוך המשותף" וה"לינה המשותפת" נוכחות ההורים, כביכול, מועטת, בוודאי בהשוואה לחיים מחוץ לקיבוץ, אבל דווקא "העדר" זה זועק לשמים ויש לו "נוכחות" גדולה לא פחות. הכמיהה להורים, החיים את חייהם בנפרד, ונפגשים עם הילדים רק באותן שעות אחר הצהרים המוקצבות לפגישה ובאים "להשכבה" לעת ערב ועוזבים מייד, היא עצומה ונואשת. היא גם משותפת לרבים מן הספרים, שבהם "המחלה" היא כמעט משאת-נפש, כיוון שאז יכול "החולה" לשכב בבית ההורים, ולהרגיש את תשומת הלב המיוחדת שלהם שעות רבות יותר.

אפשר גם לנסח מגמה, שעדיין יש להוכיחה במחקר מפורט, שככל שהיחסים בתוך המשפחה בין ההורים טובים יותר, ויש ביניהם אהבה, הבנה, הידברות – כך הילד מפוייס יותר, ומסוגל יותר להתמודד עם "חברת הילדים" ואורח החיים הקיבוצי הלוחץ.

עוד יש להעיר, שאמנם הרקע הקיבוצי הוא זה שבולט וזוכה לתשומת לבם של הקוראים, אבל ייתכן, שהחוויה האישית, לגדול בתוך משפחה משוסעת, שבה היחסים בין ההורים מתוחים ואינם מתוקנים, על רקע אחר, שונה, עירוני, הייתה יכולה להיות קשה הרבה יותר. ייתכן דווקא, שעל רקע בית הורים מסוכסך ומשפחה אומללה, ההווייה הקיבוצית שימשה כגורם ממתן, מרכך. "בית הילדים" ו"חברת הילדים" איפשרו לברוח אליהם, מן ה"בית" שאינו בית. יצירות ספרות, על רקע עירוני בבית הורים שאין השלווה שורה בו, קשות לא פחות ואולי יותר, מאשר יצירות ספרות על רקע קיבוצי. אפשר לשער, שאותו ילד "פגוע" המייחס את ביש-מזלו לחיים בקיבוץ, היה יכול להיות פגוע יותר לו חי בעיר. תחושת "הקרבן" אינה תמיד תוצאה של נסיבות החיים. לפעמים היא טבועה באדם עצמו, כמעט ללא קשר לקורותיו. אבל, כמעט תמיד, "קל" לו יותר, להאשים את "הסביבה" מאשר את עצמו. 11 אבל, שאלות מסוג זה של "אילו" אינן רלבאנטיות, לא בספרות ולא בתחומים אחרים, שכן אין לנו אלא מה שעינינו רואות: היצירה עצמה.

ה. בין הילד לאיש-המקצוע

ספר קשה ועצוב כתבה רות נצר. ספר אמיץ ונועז. ספר של חשבון-נפש נוקב וגלוי לב. ספר "מצמרר" כפי שכתבה רבקה שאול בן צבי 12 הספר כתוב בריבוי קולות, בהתאם למגמה הקבועה בספרות זו, לנוע בין שבח לגנאי לסירוגין. אבל הספר נכתב בכמה קולות גם במישור אחר. הספר נכתב בידי פסיכולוגית, אנליטיקאית יונגיאנית, שהיא גם משוררת, אמנית וחוקרת ספרות. מכיוון שכך, הספר מודע מאד למלאכת הכתיבה, מודע מאד לעצמו. לכן הוא מתאר את המתחים בתוך המשפחה בכמה קולות: הקול החווה והקול המקצועי המתבונן בחווה. הקול של מי שחווה את ההתרחשויות, נפגע מהן, עצוב וכועס, משחזר את הרגשותיו כילד מנקודת המבט של הילד. זהו קול-מן-השורה; קולו של הילד המספר. הקול האחר הוא של איש המקצוע, המתאר את המתחים בתוך המשפחה מתוך הבנה מלאה למניעיהם של גיבוריו, ממרחק-השנים.

ריבוי קולות זה הוא אחד ממאפייני הספר המובהקים. בכך יש בספר המשך מתוך חידוש. החידוש הוא גם ואולי בעיקר, בשל אישיותה ומקצועה של הכותבת. היא מסוגלת להיות בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת. לתאר בכעס את המציאות מצד אחד, להבין את התנהגותם של אלה שפגעו בה מן הצד השני ולנמקה.

ראייה רב-קולית זו, מאפשר גם פרשנויות שונות לאותו מאורע, הן של המספרת ללא-ממרחק וממרחק והן של "הנפשות הפועלות", האם, האב ויתר בני המשפחה.

מודעות זו המלווה את הספר מראשיתו, מקשה מאד על המבקר להוסיף הערות והארות למסופר. יש הרגשה שכל הצריך הסבר כבר הוסבר, כל ההבנות – נוסחו וכל ההנמקות הובאו. יש רצון לצטט במקום לנסח תובנות.

ו. שבעה קווים מצטלבים

זהו ספר המתאר תהליכים, ספר של התפתחות משלב לשלב. שלבי התהליכים וההתפתחויות אינם מתוארים בקו רצוף אלא מפוזרים לכל אורך הספר ב"זיגזגים" (109) כמו "דג מפרכס" (175) כניסוחיה. המספרת מתפתחת במהלך סיפורה; היכרותה עם עצמה מתעצמת ככל שהיא מתעמקת במערכת היחסים שבינה לבין הוריה ובין הוריה לבין עצמם. הספר מתנועע, משתנה ומתפתח כל הזמן. היחס לתופעות אינו נשאר אחיד אלא מתגוון ככל שמתרחקים בזמן מן המאורעות שמדובר בהם. ביניהם: היחס אל ההורים: מכעס, להיכרות, להבנה ולהתפייסות; חבלי צמיחתה של יוצרת -חוקרת: מתחושת בדידות, עליבות ודחייה להכרה בנִבחרוּתה, בכוחותיה וביכולותיה. תהליך ההבנה וההתפייסות ממרחק-השנים, קשור למקצועה כפסיכולוגית: "בקיבוץ של שנות החמישים לא ידעו שאם הנפש לא מקבלת רשות לחיות היא צוברת תאוצה הרסנית. עובדה: התעלמו מהדיכאון של אבא שגם אני לא ידעתי אז על קיומו. התעלמו גם מסבלם של אחרים" (72; 235).

הספר נע בין ספרות יפה לתיעוד, כשהספרות היפה גוברת על התיעוד ומשעבדת גם אותו לתבניתה הכוללת.

בפרקי הסיום "אמצע" ו"אחרית" מסכמת המספרת את מה שתואר במפורט ובמפוזר בפרקים הקודמים, ומנסחת את המסקנות והתובנות בניסוחים מהוקצעים, שקשה להוסיף עליהם, ואף אין צורך בכך. הציטטות מדבריה מדברות בעד עצמן, בספר כל כך מודע לעצמו זה.

שבעה קווים מצטלבים מחשקים את הספר ליחידה אחת. יובאו כאן כמה מאפיינים ודוגמאות ספורות בלבד לכל אחד מהם. למוֹתר להוסיף, שאפשר למיין גם אחרת, להוסיף או לגרוע, ולמוֹתר להוסיף שההפרדה ביניהם קשה עד בלתי אפשרית. הם משיקים זה לזה ואף חופפים. החלוקה נעשתה מטעמים מתודיים בלבד. 13

1. סיפור חניכה

זהו ספר המתאר את צמיחתו של סופר ובמקרה זה סופרת. המספרת מרבה לשאול את עצמה: "מי אני?"

היכן מקומי בתוך המערכת המשפחתית המשובשת? האם ואיך הקיבוץ הפריע או עזר לי בתוך המערכת המשפחתית הזו? היא מרבה לאפיין את עצמה מתוך המשך להוריה מצד אחד והתפתחותה העצמאית מן הצד השני. היא עוקבת אחר השלבים השונים של צמיחתה כסופרת, מרגע הלידה, ועד עמידתה על דעתה, ועוד קודם, מתוך התעמקות בשורשי המשפחה. סיפור חניכה הוא נושא מוכר בספרות הכללית והעברית: צמיחתו של האמן כאיש צעיר. גם לנושא זה יש חוקיות קבועה וצפויה, מעבר לשינויים האישיים בין יוצר ליוצר, מקום, תקופה, אווירה, רקע. המודעות לנבחרותה כסופרת, מלווה את המספרת מראשיתה. הספר מתאר תהליך זה, טיפין טיפין, כששלבי מודעות זו מפוזרים לכל אורכו, ומופיעים בעיקר ברגעי מצוקה ולחץ.

המספרת נעה בין "פצע" ל"צלקת". הצלקת הפיסית נשארה עד היום: "צלקת של עור דקיק מאוד. הצלקת שלי היא האומנת שלי. היא מזהה אותי. העור הדקיק מעל החתך ממשיך לספר לי מי אני" (31). "הצלקת היא גם "הצלקת של אודיסיאוס", שהיא סימן ההיכר המובהק שלו, ומחזק את מאפיין "הספרותיות" של הספר (ראו בהמשך). גם "הפצע" האישי נשאר ו"חוזר בחלומות" (31) ומתמזג עם "הפצע" של ההורים: "פצע פנימי רדף אותם כל ימיהם, פצע שאינו חדל להדיר את מנוחתי" (230).

אחד המאפיינים הקבועים של סיפור חניכה הוא "מיתוס הלידה הפלאית" של הסופר: "המיתוס מעניק לאדם חבל שיקשור אותו לחידת היותו הוא עצמו. וכך הסיפור הזה שמתמקד סביב נקודת לידתי, כמו נעץ בזמן, אישר את קיומי, והפך את הרגע הצף לוודאות". פרטיו של סיפור הלידה: האֵם נוסעת ללדת בעפולה במוצאי פסח וערב שבת, במשאית, או במשוריין, לפי גירסה אחרת, כורעת ללדת בעיר הערבית בית שאן, בסביבה מסוכנת, בלית ברירה, היא יולדת באורווה, על מזרון, ליד הסוסים, כשאישה ערביה, באה לעזרתה ונותנת לה מים. הילדה נולדה "כשחבל הטבור כרוך על צווארה", והמיילדת, לני, חברת הקיבוץ, שהייתה לידהּ, שחררה אותו בזהירות ואז נשמע הבכי (13-15).

המספרת מעניקה משמעות סמלית ללידתה: "נולדתי בסימן מועקה, בעיצומה של שעת בין הדמדומים המקודשת, בתפר בין מוצאי חג לערב שבת. חוט סמוי נותר כרוך סביב צווארי. לפעמים זו היתה תחושה פיסית ממשית." (15) לימים מתברר לה "שגם ישו נולד באורווה. אז התנחמתי. כך אירע שבצוק העתים נולדתי לתוך המיתוס של הלידה הפלאית" (15). וכן: "היה משהו ניסי בלידה הזו, כשניצלתי מחבל הטבור שנכרך על צווארי" (17).

תאריך הלידה מחזק גם הוא את המיתוס: "גם תאריך לידתי, שיש בו ארבע פעמים ארבע – 14.4.44 – הילך עלי מסתורין, כמו היה צופן חידתי. (19).

לאורך כל הספר מפוזרים ניסוחים על תחושת "הנבחרוּת" של המספרת, הדגשת בדידותה וייחודה בתוך היחד של הקיבוץ: "אולי הייתי זקוקה לאיזו נקודת ייחוד כשחיי הקיבוץ לא נתנו מקום לחשיבות האדם היחידי לעצמו, ולעומת זאת הזהות החברתית בקיבוץ, ובמיוחד בקיבוץ הדתי, היתה של נבחרי אלוהים ומולדת – נבחרות גבוהה ממפלס החיים." (19)

המספרת מנציחה את "הרגע בו נולדה ההתבוננות"; "הרגע של הולדת התודעה" וחשה את כוחה ואת ייחודה: "התודעה שיש בתוכי משהו פנימי עד מאוד, סמוי, שהוא שלי בלבד. והסמוי הפרטי הזה הוא שעושה אותי קיימת. אבל גם שונה ואחרת." (26)

מקום מיוחד ב"מיתוס הלידה" תופס השם: רות, שהמספרת מתעמקת בו, ומקשרת אותו עם רות המואבייה "הסבתא רבתא של המלך דוד" (16; 219; 225; 300) ועם דמויות נשים נוספות, כגון זו הנזכרת בשיר של אלזה לסקר שילר (17). זאת בניגוד להסתייגות משם המשפחה (219-218). סיכום מיתוס-הלידה חותם את הספר: "אני רות שנולדתי בחג אחרון של פסח [ - - - - ] על רצפת האורוָה במשטרה הבריטית בבית שאן ולצווארי כרוך נחש חוט הטבור [ - - - ] מכבה ומדליקה משואת מלים" (307-308).

2. מודעות למלאכת הסיפור

הספר מביא תובנות רבות לארס פואטיקה של הסופרת. הסופרת מודעת מאד למאפייני כתיבתה ומנסחת אותם במקומות שונים בספר. אלה הן מסקנות מן הגילויים השונים שהיא מגיעה אליהם במסע ההיכרות עם עברה של המשפחה; מערכת היחסים בין ההורים; קריאה בספרים; תיאור החיים בקיבוץ. מודעות זו, משיקה לקו של תהליך סיפור החניכה המתואר בספר ולעיתים חופפת לה.

בפתח הספר מובאות שתי ציטטות מנוגדות. האחת, של מרק טווין, על אי האפשרות של כתיבת ביוגרפיה, וכן, ב"אפילוג" בציטטה מתוך אנדרה מלרו: "הביוגרפיה שלנו עשויה מהדברים שאנחנו מסתירים" (302), והשנייה של תומס מאן, על הצורך להעמיק בעבר לשם כתיבתה. הספר מממש את שתיהן בעת ובעונה אחת.

הכתיבה היא המפיגה את הפחדים "מפני הערבים הגונבים בלילות ומפני אימת המוות" (46). היא מועידה את עצמה לתפקיד זה מילדותה: "כשאהיה גדולה אכתוב ספרים!" (46) היא מתארת את חשיבות הכתיבה, את מלאכת הסופר ואת מרכזיותו של "הזיכרון": "אני כותבת עכשיו משום שחייבת הייתי להציל את הזיכרון של מה שהיה בחיי הורי ובחיי שלי; את מה שהיה, ואת את מה שלא ראוי היה שיהיה, ולהפוך אותם לחיים ראויים להיזכר." (46).

הזיכרון מעסיק מאד את המספרת והיא מרבה להתעמק בו. כך, למשל, כתבה ביומנה: "הזיכרון מעניק משמעות לחיים שהיו ואבדו. אבל בו בזמן גם איבדתי משהו מהפרטיות האינטימית שביני לביני, ביני לסיפור חיי וסיפור חייה [של האֵם. נ.ג.] " (126).

ובמקום אחר: "הזיכרון הוא דג מפרכס; לפעמים הוא מנסה לדבר. לפעמים אני מתבוננת בדג והוא מתבונן בי. אני כותבת כדי למצוא את הטון הנכון. כדי לחיות. אני כותבת את עצמי. כשאני כותבת, אני יודעת שאני פה. " (175)

על מלאכת הסופר היא כותבת: "אני רוצה לזכור את כל הפירורים [של הזיכרון. נ.ג.] כולם משום שהיו. ומשום שהם שלי. אל הכול הכרחי לגשת בלי משוא-פנים או סדרי עדיפויות. אני לומדת להסכים לכל שהיה שָׁם. " (46-47).

המספרת מודעת לכך שהיא ממשיכה את מסורת "ספרות הקיבוץ". ספרו של דוד מלץ 'מעגלות' (1945) נזכר פעמים אחדות בספר, כשהיא מזדהה עם ביקורתו על הקיבוץ (20; 146; 147). השפעת יצירותיהן של נורית זרחי בספרה 'משחקי בדידות' (37; 173) ושל דליה רביקוביץ (50), שתיהן "ילדות חוץ" בקיבוץ, ניכרת: "יתמות ובדידות" (37): "אני שומעת מה שבני קיבוץ, בני דורו חוו – סיפורים דומים כל-כך: בדידות, פחד, עזובה וכאב. פה ושם פירורי יופי..." (226).

כאמור, המספרת לא רק שאינה מנסה להעלים השפעות אלה ורבות אחרות (ראו להלן בסעיף: ספרותיות) אלא מבליטה אותן ואת מקומה כממשיכה ומחדשת: "אחרים לפני כבר היטיבו ממני להבין ולנסח, וכל זה כדי שעכשיו, בעת הכתיבה, אני עצמי, באורח מסתורי כלשהו, אוכל להתבונן ובו בזמן להיות הבעלים של הקול המספר. לקראת סיום הכתיבה של הספר הזה חלמתי שמישהי קוראת את כתב-היד ואומרת לי שהקריאה בו היא כמו הליכה זיגזגית בשביל שעולה בגבעה ויורד למישור ושוב עולה ויורד. בחלום ידעתי שדבריה הם אישור לאופן שבו הספר כתוב" (109).

בין המסקנות הפואטיות: כתיבת אוטוביוגרפיה היא הכרח והיא מורכבת מפרטים: "לכתוב אוטוביוגרפיה זה כמו לנכש עשבים, לשטוף כלים, לתקן רהיטים, למיין חפצים, לכבס, לבשל; כל הדברים האלה שאי-אפשר שלא לעשות. הברים שמצטרפים זה לזה כמו מחרוזת כדי ליצור את החיים הפעוטים" (222).

בפרק האחרון של הספר: "אחרית" ובמיוחד ב"אפילוג", מרוכזים ניסוחים ארס פואטיים רבים שיש בהם סיכום מודע של מלאכת כתיבת האוטוביוגרפיה. כדוגמה, יובא אחד מהם: "סיפור אמיתי הוא סיפור שהתחיל הרבה קודם לכתיבתו, וממשיך את עצמו, משנה את עצמו, ומשנה אותנו גם הלאה מזה." (306).

למודעות פואטית זו, שייכים גם שֵׁם הספר והציור על העטיפה. 14 שניהם מבטאים את התיקווה ואת האכזבה, את החזון והתנפצותו, את האור והחושך גם יחד. השם "נומה עמק" לקוח מתוך שירו של נתן אלתרמן, 15 המבטא את השלווה והפחד ב"שדות עמק יזרעאל" (28). זהו גם שיר אירוני, מאותם שירי ערש, מפחידים, שלא רק שאינם מרדימים אלא דווקא מעוררים פחד (28-29). כאנטיתזה לשיר זה, נזכר שירו של ש. שלום: "העמק הוא חלום" (159) שהוא כולו "זוהר ואורה". פחד זה מלווה את הילדים בימים ובעיקר בלילות (41-45) והוא חלק מסיוטי הקיבוץ ומהביקורת על "הלינה המשותפת". 16

דיון מפורט מוקדש לציור ה"מזרח של אבא", המתנוסס על עטיפת הספר, שצוייר בשנת 1933 (64-66): "את 'המזרח' התמים אבא הביא איתו לארץ, ותלה על קיר ביתו. הייתי מתבוננת בתמונת ה'מזרח', מהלכת בשדרת דקליו, בַּשְׁביל שאינו חדל, ומתפללת בלחש: 'אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ'. השמש זרחה ואבא שקע" (65). עם זאת "ה'מזרח' הוא חוט השני בינו לביני" (66). הציור מלווה את האב גם בשנות חייו המאוחרות מחוץ לקיבוץ (237) וחוזר ונזכר על דרך השלילה לאחר מותו: ""אבא ציווה לנו את אור אלהים, אף כי לא בקע כשחר בחייו שלו, למען יהיה לנו לאור עולם. [ - - -] אני שמצאתי את הדף הזה, ידעתי שהוא מיועד אלי" (265). ובכל זאת מאפיין פסוק זה את האב: "והוא נער רך לבב ולא ידע כי הוא השה לעולה, והביאו – מלא תקוות, אל ארץ אובות וצייה, אל ארץ חמדת אבות, והוא עול ימים, ולבו התם מאמין ותמֵה, ולבו לוחש מתגעגע – 'אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ'" (276). 3. חידת המשפחה

הספר מנסה לפתור את חידת המשפחה: מי הם הורי? מה הרקע למשפחת האב? מה הרקע למשפחת האם? איך נפגשו? מדוע נישאו? מה מערכת היחסים ביניהם? מדוע נפרדו? מי אשם? האם יש אשם? מה חלקו של הקיבוץ בשבר המשפחתי? זהו ניסיון להכיר את ההורים ולהבינם, בחייהם ובמיוחד לאחר מותם, באמצעות חומר כתוב שהשאירו אחריהם. בתוך זה משתלבת גם מערכת היחסים שבין הילדים, האחים בינם לבין עצמם, ועם ההורים. בנושא זה במיוחד בולט ריבוי הקולות ללא-מרחק וממרחק. בולט בספר תהליך השינוי שעבר היחס להורים: עלבון והאשמה בילדות מול ניסיון הבנה, סליחה ופיוס בבגרות הווה. בסופו של דבר אולי גם תחושה של הכרת-תודה בכל זאת ולמרות הכול. תהליך זה שראשיתו בתחושת ההעדר (72), ובוידוי הנועז: "התביישתי בהורי" (73), המשכו בניסיון היכרות, הבנה, התפייסות וסליחה – "צר לי. אמא, אני מבקשת סליחה" (288) - הוא אחד המרכיבים המחשקים את הספר ליחידה אחת.

הספר נותן ביטוי עז לתחושה הכבדה של היעדרות ההורים בשעה שהילדה הייתה זקוקה להם יותר מכל.

המשפט החוזר הוא: "הם לא היו שם בשבילנו" (11) וכן: "על מיטתי אמא לא שמרה. גם אבא לא" (28), ועוד: ""הנטישה העצובה של אז. [ - - - ] אבא-אמא שלא באו" (46). נעשה בספר מאמץ גדול לפענח דמותם של ההורים, כל אחד בנפרד ושניהם יחד. הספר בנוי על כך, שהיכרות עם אילנות היוחסין של האם ושל האב בנפרד, תוביל להבנה טובה יותר של התנהגותם בהווה - "אני מבינה היום, שלא חשה נאהבת" (29) - ובעיקר של הבנה טובה יותר של הכותבת עצמה. בעת ובעונה אחת היא רוצה להשתייך אליהם, ולמצוא בעצמה

3. חידת המשפחה

הספר מנסה לפתור את חידת המשפחה: מי הם הורי? מה הרקע למשפחת האב? מה הרקע למשפחת האם? איך נפגשו? מדוע נישאו? מה מערכת היחסים ביניהם? מדוע נפרדו? מי אשם? האם יש אשם? מה חלקו של הקיבוץ בשבר המשפחתי? זהו ניסיון להכיר את ההורים ולהבינם, בחייהם ובמיוחד לאחר מותם, באמצעות חומר כתוב שהשאירו אחריהם. בתוך זה משתלבת גם מערכת היחסים שבין הילדים, האחים בינם לבין עצמם, ועם ההורים. בנושא זה במיוחד בולט ריבוי הקולות ללא-מרחק וממרחק. בולט בספר תהליך השינוי שעבר היחס להורים: עלבון והאשמה בילדות מול ניסיון הבנה, סליחה ופיוס בבגרות הווה. בסופו של דבר אולי גם תחושה של הכרת-תודה בכל זאת ולמרות הכול. תהליך זה שראשיתו בתחושת ההעדר (72), ובוידוי הנועז: "התביישתי בהורי" (73), המשכו בניסיון היכרות, הבנה, התפייסות וסליחה – "צר לי. אמא, אני מבקשת סליחה" (288) - הוא אחד המרכיבים המחשקים את הספר ליחידה אחת.

הספר נותן ביטוי עז לתחושה הכבדה של היעדרות ההורים בשעה שהילדה הייתה זקוקה להם יותר מכל.

המשפט החוזר הוא: "הם לא היו שם בשבילנו" (11) וכן: "על מיטתי אמא לא שמרה. גם אבא לא" (28), ועוד: ""הנטישה העצובה של אז. [ - - - ] אבא-אמא שלא באו" (46). נעשה בספר מאמץ גדול לפענח דמותם של ההורים, כל אחד בנפרד ושניהם יחד. הספר בנוי על כך, שהיכרות עם אילנות היוחסין של האם ושל האב בנפרד, תוביל להבנה טובה יותר של התנהגותם בהווה - "אני מבינה היום, שלא חשה נאהבת" (29) - ובעיקר של הבנה טובה יותר של הכותבת עצמה. בעת ובעונה אחת היא רוצה להשתייך אליהם, ולמצוא בעצמה";}}