קתרסיס 3

דבר המערכתבחוברת שלישית זאת אנו ממשיכים להרחיב את תחומי המחקר שבהם עוסקים מאמרי הביקורת. אנו מקווים שבגיליונות הבאים נוסיף ונגוון את התחומים ככל האפשר, מבלי לוותר על העקרונות שאנו מחזיקים בהם באשר לאיכותם המדעית של המאמרים ולחוסר פניות במאמרי הביקורת.בגיליון זה מופיע מאמר ראשון בסידרה חדשה, "על שלושה ועל ארבעה". המאמרים בסידרה זאת ידונו בצדדים שונים של המשבר המדעי הפוקד זה שנים את מדעי הרוח והחברה במוסדות החינוך הגבוה בישראל. כל מאמר יתיחס לאחת התופעות שלדעת מחברו יש לה חלק בירידת הרמה המדעית בעולמם של מדעי הרוח והחברה שלנו.במדור "זיכרון לראשונים" אנו מפרסמים כאן, לראשונה מכתב היד, את תגובתו של שאול ליברמן למאמר הביקורת של גדליהו אלון על המהדורה הראשונה של ספרו (של ליברמן) "יוונית בארץ ישראל" במקורו האנגלי. מאמרו של אלון נדפס מחדש באסופת מאמריו שיצאה לאור אחרי מותו, ואילו את תגובתו של ליברמן סרבה מערכת "קרית ספר" לפרסם, והוא נשאר עד עתה בכתב יד אצל יורשי נחלתו הספרותית.הסירוב לפרסם את תגובתו של ליברמן, ככל הנראה כדי "לשמור על שקט תעשייתי", אינו מקרה בודד. לא מעט מאמרי ביקורת שאינם מחמיאים לספר או למאמר המבוקר נדחו במשך השנים על ידי מערכות ועורכים של מדורי ספרות בעתונות ושל כתבי עת מדעיים, מסיבות שאין להן ולרמתם המדעית של מאמרים אלה ולא כלום. מאמרו של שאול כ"ץ המתפרסם בגיליון זה לא התקבל לפרסום, לא במוסף הספרותי בו יצא לאור המאמר שכ"ץ מגיב עליו, ולא במספר כתבי עת מדעיים. ידועות לנו דוגמאות רבות אחרות, מכמה וכמה תחומי מחקר, של סירובים לפרסם מאמרים שרמתם המדעית אינה מוטלת בספק, וזאת רק כדי שלא לפגוע במבוקר – גם אם ספרו או מאמרו ראויים לביקורת שלילית – ולא "להקים רעש". קתרסיס פרסם ויפרסם מאמרי ביקורת מדעיים גם לחיוב וגם לשלילה, ומעמדם של המבוקרים או עקרון "השקט התעשייתי" לא יהיו משיקולינו.אנו מפרסמים כאן גם תגובה של מבוקר על פרטים אחדים במאמר הביקורת על ספרו שפורסם בחוברת הקודמת, ותגובה של המבקרת לתגובתו. בשתי התגובות, הדיון הוא מדעי וענייני. נשמח לפרסם גם בעתיד תגובות מדעיות וענייניות למאמרים שיצאו לאור בחוברות קתרסיס. בדיון ובביקורת המדעיים אין "מלה אחרונה". מטבע הדברים, הגיעו לידיעתנו תגובות חיוביות ומשבחות, ותגובות נזעמות ומשמיצות. נעשו גם ניסיונות, מאחורי הקלעים, לצנזורה ולסתימת פיות. אנו שמחים שניסיונות אלה עלו בתוהו, במידה רבה הודות לעמדתה חסרת הפשרות של הוצאת כרמל.אחת הטענות הסובבות בחלל עולמנו האקדמי זה שנים, והיא מוטחת גם נגד מאמרי הביקורת בקתרסיס, היא כי "הכול אישי", והדיון המדעי (במקום שאינו מחמיא למבוקר) אינו אלא כסות עינים לדברים שנכתבו מסיבות לא טהורות. במקום תגובה, אנו מביאים בזה את דבריו של העיתונאי היווני ניקוס דימו שיצאו לאור במאמר משנות השבעים:באמצעות הרכילות האישית מסביר היווני כל דבר, למן ההיסטוריה של העולם ועד לבקורת ספרותית. אם דן אותך מבקר לכף חובה, השאלה היא "מה עשית לו?". מאחורי כל טיעון מסתתר אותו כוח שישים לאל את הטיעון: המארב האישי. "מי כותב את הדברים האלה? פלוני? נו טוב, אינך יודע מי הוא אותו פלוני?". נסתתמו טענותיו של פלוני – וגם אם הן יותר חכמות מדברי אפלטון ויותר קדושות מכתבי הקודש.מה היא אותה רכילות? היא הסקרנות החולנית והשלילית ביחס לאדם הפרטי. היא האנתרופוצנטריות היוונית בניוונה. היא היפוכם של האהבה, של הבהירות ושל האמון.במדינת הרכילות אין מהלכין להגיון. או לחרות. איש לא יוכל להעלות על דעתו שמה שכתבת נובע אך ורק ממחשבתך החופשית.ואצלנו?