השועל | הבתולה והצועניהשיירה וסיפורים אחרים
הדפסה
השטן שבגוף , הנשף של הרוזן ד'אורז'ל

השטן שבגוף , הנשף של הרוזן ד'אורז'ל

מחיר: ₪67.20
שאל שאלה על אודות הספר

גב הספר

על רמון רדיגה (1923-1903) אומר ז'אן קוקטו "יצירתו היא נעורים נצחיים". שני הרומנים שהספיק לכתוב, ואשר כונסו בכרך זה: "השטן שבגוף" ו"הנשף של הרוזן ד'אורז'ל",  עוררו שערוריות בהתפרסמם, אחרי מלחמת העולם הראשונה, והושתקו זמן רב הן מפאת "פגיעתם" בתקינות הפוליטית הפטריוטית הרווחת, והן בשל הזלזול ביכולתו של נער מתבגר לכתוב ספרות ראויה. ואולם בחלוף השנים הגיע תורם לזכות בהערכה, והם נמנים היום על יצירות המופת של הספרות הצרפתית. "אורו של רדיגה," אומר ז'אן קוקטו, "שב לזרוח עשרים שנה לאחר מותו ושוב לא יכבה."

ובאפילוג לרומן "השטן שבגוף" אומר רדיגה: "אין ספק, במקרה הנוכחי, חש המחבר מבוכת מה בראותו עצמו נהפך לילד פלא. ואולם, (תיסלח לי חוצפתי) כלום אין זו אשמתם של כל מי שמבקשים לראות נס, כדי לא לומר מפלצתיות, במילים תמימות אלו: רומן שנכתב בגיל שבע עשרה. אמרה נדושה היא, לפיכך, אמת שאין לזלזל בה, כי על מנת לכתוב צריך שיהיו חיים מאחוריך. אך הייתי רוצה לדעת,  באיזה גיל מותר לנו לומר: "חייתי." זמן עבר מוחלט זה, האין הוא מקפל בתוכו בהכרח, על פי ההיגיון, את המוות?  לעניות דעתי, אני סבור שבכל גיל, למן הגיל הרך ביותר, חיינו ואנו מתחילים לחיות בעת ובעונה אחת. מכל מקום, איני סבור שעזות מצח היא מצדי, לעמוד על זכותי להשתמש בזיכרונותיי משנותיי הראשונות, בטרם יגיעו האחרונות. לא שאנו מטילים דופי בקסם רב העוצמה שבדיבור על השחר העולה, בערבו של יום נאה, אבל, שונה ככל שיהא, יש גם עניין, ולאו דווקא קטן מזה, לדבר על השחר מבלי להמתין לרדת הלילה. חשבתי, אגב, שבמהלך המלחמה, השיבו הנעורים לעצמם מעט מכבודם האבוד. כלום דבר של מה בכך הוא? מפני שיש, אם מהרהרים בכך קמעא, מידה לא מועטה של בוז לאנשים הצעירים, בעצם הפליאה על שאחד מהם כותב רומן."

מתוך הספר

אני מסתכן בלא מעט גינויים. אך מה אעשה? כלום אשמתי היא שמלאו לי שתים עשרה, חודשים ספורים לפני הכרזת המלחמה? אין ספק, סערות הנפש שהשפיעה עליי תקופה יוצאת דופן זו, איש אינו חוֹוֶה כמותן בגיל זה. אך כיוון שאין אפילו דבר שבכוחו לבגרנו חרף הנראה לעין, היה עליי, כילד, לנתב את דרכי בהרפתקה שהייתה מביכה גם אדם בוגר. ולא רק אני. מתקופה זו ישמרו חבריי בלבם זיכרון שונה מזה של אבותיהם. ומי שמתרעמים עליי בעניין זה, שישוו בדמיונם את מה שהייתה המלחמה לבני נוער כה רבים במספר: ארבע שנים של חופש גדול.

 

התגוררנו בפ..., על גדות נהר המארן.

הוריי, למען האמת, התנגדו להתרועעוּת מעורבת.[1] החושניות, הטבועה בנו מלידה, ומופיעה עיוורת עדיין, יצאה נשכרת מזה, לא נפסדת.

מעולם לא הייתי חולמני. מה שנדמה חלום לאחרים, תמימים ממני, היה בעיניי אמִתי כחריץ גבינה לחתול, חרף פעמון הזכוכית המחפה עליו. אף על פי כן הפעמון קיים.

משנשבר הפעמון, מנצל זאת החתול להנאתו, אף שאדוניו הם ששברוהו וכפות ידיהם נפצעו.

 

עד שמלאו לי שתים עשרה איני זוכר שום אהובה, מלבד ילדה קטנה ושמה כרמן. מסרתי לידיה מכתב, באמצעות ילדון צעיר ממני, והבעתי בו את אהבתי אליה. ראיתי עצמי רשאי, לאור אהבתי, להזמינה לפגישה. מכתבי נמסר לה בבוקר, טרם הכניסה לכיתה. הבחנתי בילדונת זו, היחידה שדמתה לי, מפני שהייתה נקייה, ובאה לבית הספר בלוויית אחות קטנה, כפי שבאתי אני בלוויית אחי הקטן. וכדי ששני עדים אלה יחרישו, עלה בדעתי לחברם, באופן כלשהו, זה לזה. צירפתי אפוא למכתבי מכתב מאת אחי, שלא ידע לכתוב, אל מדמואזל פוֹבֶט. הבהרתי לאחי את המהלך שלי, ואת ההזדמנות שנפלה בחלקנו לפגוש שתי אחיות בנות גילנו בדיוק, שנֵיחַנו בשמות פרטיים כה מיוחדים במינם. עם תום סעודת הבוקר עם הוריי, שפינקו אותי ומעולם לא גערו בי, נכנסתי לכיתה, ונוכחתי לראות, לצערי, שלא טעיתי בהערכתי את חינוכה הטוב של כרמן.

 


[1] הכוונה להתרועעות של בנים עם בנות. כל ההערות הן של המתרגמת.

תרגום

מצרפתית: ארזה טיר אפלרויט

ביקורות של חברי מועדון הקוראים:

על ספר זה לא נכתבה עדיין חוות דעת
יש להתחבר על מנת לחוות דעה על הספר