הדפסהמייל

וילֶט

מחיר: ₪103.20
שאל שאלה על אודות הספר

גב הספר


בודדה על סיפון האונייה, בלי מכר וידיד ובלי איש מבני משפחתה, מפליגה לוסי סְנוֹ מאנגליה אל וילֶט שבבלגיה כדי לשמש שם מורה בפנימייה לבנות. במקום עבודתה החדש עליה להתמודד עם תלמידותיה הפורקות עול ועם המנהלת החשדנית, וגם עם מערכת הרגשות המורכבים שמעורר בה תחילה הרופא האנגלי של ביתֿהספר – ואחרֿכך המורה לספרות מהיר-החימה, פול עמנואל.

וילט, הרומן האחרון שכתבה שרלוט ברונטה, הוא האוטוביוגרפי שבכל ספריה. הוא מבוסס על האכזבות בחיי הרגש שבהן התנסתה היא עצמה כאשר למדה ולימדה נערות לפרנסתה בבריסל. היצירה מעלה בעוצמה ובדרך נוגעת ללב את קשיי הבדידות ואת ייסורי האהבה שאינה נענית, ומסופרת מפי גיבורה הנחושה בדעתה לשמר את עצמאותה ואת נכסי הרוח שלה חרף סביבתה העוינת.

 שרלוט ברונטה (1816-1855) היא הידועה שבבני ברונטה, שהתברכו בדמיון עשיר ובכשרון כתיבה פורה. היא התייתמה מאמהּ בהיותה בת חמש; דודתה, שהתגוררה בביתם, השגיחה מאז עליה ועל ארבע אחיותיה (ביניהן אמילי ואַן, שאף הן כתבו רומנים בהתבגרן) ועל אחיה. האחיות והאח התחנכו חינוך נוקשה ומחמיר בידי אביהם הכומר. כדי להתגבר על האווירה הקודרת ששררה בבית ועל בדידותן, ארבע האחיות הרבו לקרוא, השתעשעו בחיבור עלילות דמיוניות וכתבו שירים. שרלוט בת השמונה, ושלוש אחיותיה הצעירות ממנה, למדו תחילה בפנימייה המנוהלת כמוסד צדקה בחסות הכנסייה; את הסבל שידעה שם הנציחה בספרה ג'יין אייר. מאוחר יותר למדה שרלוט בביתֿהספר הפרטי של מרת ווּלֶר, שאליו שבה לאחר כמה שנים כדי ללמד בו. אחרֿכך היתה אומנת במשפחה אמידה, ובהיותה בת עשרים ושש נסעה עם אמילי אחותה להשלים את השכלתה במוסד חינוכי פרטי בבריסל, שבו אף שימשה מורה לאנגלית. בבריסל כתבה כמה רומנים, ביניהם את וילט. כאשר התפרסם הרומן התגברה שרלוט על התנגדות אביה ונישאה לעוזרו הצעיר, אך לאחר שנה חלתה ונפטרה.

 

הציור שעל העטיפה: קַספַּר דויד פרידריך, "אישה בחלון", 1822

© bpk / Nationalgalerie, Staatliche Museen zu Berlin, photo: Jörg P. Anders

 

עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין

 


מהפרק הראשון


1

בְּרֶטוֹן

הסנדקית שלי גרה בבית יפה בעיר ברטון הנקייה והעתיקה. משפחת בעלה גרה שם מדורי דורות ובניה אפילו נשאו את שם מקום הולדתם – בני ברטון מברטון – אם בשל צירוף מקרים ואם משום שאחד מאבות המשפחה הקדמונים היה אדם רם מעלה די הצורך להוריש את שמו לאזור מגוריו, זאת איני יודעת.

בילדותי ביקרתי בברטון בערך פעמיים בשנה, ואהבה גדולה אהבתי את הביקורים האלה. בייחוד מצאו חן בעיני הבית ושוכניו. החדרים הגדולים והשלווים, סידור הרהיטים היפה, החלונות הרחבים והנקיים, המרפסת בחוץ המשקיפה על הרחוב העתיק והמהודר, שכמו שררה בו תמיד אווירת יום ראשון ויום חג – כה שליו היה והמדרכה בו כה נקייה – כל אלה מצאו חן בעיני מאוד.

ילד אחד בבית שדייריו כולם בוגרים, בדרךֿכלל מכרכרים סביבו, ואכן זכיתי לתשומתֿלב רבה, גם אם מאופקת, מגברת ברטון, שהתאלמנה מבעלה הרופא כשעוד היתה צעירה ויפה, בטרם הכרתי אותה, ונשארה עם בן אחד.

היא לא היתה צעירה, למיטב זיכרוני, אבל עדיין יפה, גבוהה, חטובה, ואף שהיתה כהה ביחס לנשים אנגליות, בכלֿזאת ניכרו תמיד צחוּת בריאה בפניה השחומות, וחיוניוּת בזוג עיניה השחורות, היפות ומלאות השמחה. אנשים הביעו צער על שלא הורישה את גווניה לבנה. עיניו היו כחולות – אם כי, כבר בילדותו, היו נוקבות מאוד – ואת צבע שערו הארוך העזו חבריו להגדיר רק כשנפל עליו אור השמש, ואז כינו אותו זהוֹב. עם זאת ירש מאמו את תווי הפנים וגם את שיניה הטובות, את קומתה (או את ההבטחה לקומתה, שכן עדיין לא היה בוגר), ויותר מכול, את בריאותה המושלמת ואת האופי שאיכותו וייחודיותו לא יסולאו בפז.

בסתיו של אותה שנה שהיתי בברטון. הסנדקית שלי עצמה באה לקחת אותי מקרובי המשפחה שביתם היה מקום מגורי הקבוע באותה עת. אני חושבת שהיא ראתה אז בבירור את העתיד לבוא, את מה שלא יכולתי לנחש אפילו ברמז. ועם זאת החשד הקל שבקלים די היה בו להשרות עלי עצבות חסרת מנוח, ושינוי באווירה ובחברה שימח אותי.

הזמן חלף תמיד בנעימים בחברת הסנדקית שלי, לא בסערה, אלא בנועם, כמו נהר מלא עד גדותיו הזורם בעמק. ביקורי אצלה דמו לשהייתם של נוצרי ושאפתן[1] ליד נחל מקסים ש"משתי גדותיו התנשאו עצים ירוקים ונפרשו אפרים שעוטרו כל השנה בפרחי שושן."[2] לא היה בהם לא קסמו של גיוון, ולא הריגוש שבהתרחשות, אבל שלווה היתה חביבה עלי כלֿכך וביקשתי לי גירויים מעטים כלֿכך, עד שכאשר הופיע אחד שכזה הוא היה בעיני כמעט מטרד, והייתי מעדיפה שבכלֿזאת ישמור מרחק.

יום אחד התקבל מכתב שתוכנו הפתיע בלי ספק את גברת ברטון וקצת הדאיג אותה. תחילה חשבתי שזה מכתב מהבית, והצטמררתי מהציפייה למיֿיודע איזו בשורה רעה, אבל דבר לא נאמר לי ונדמה שהעננה חלפה.

למחרת, כשחזרתי מטיול ארוך, גיליתי, כשנכנסתי לחדר השינה שלי, שחל בו שינוי לא צפוי. נוסף על המיטה הצרפתית שלי[3] בכוך האפלולי שלה, הופיעה בפינה עריסה קטנה מקושטת באריג לבן, ונוסף על שידת המהגוני שלי ראיתי שידה קטנטנה מעץ סיסם שחור. עמדתי על מקומי, בהיתי והרהרתי.

"מה מרמזים הסימנים והאותות האלה?" שאלתי. התשובה היתה ברורה. "עוד אורח מגיע: גברת ברטון מצפה לעוד אורחים."

כשירדתי לארוחת הערב ניתנו ההסברים. אמרו לי שילדה קטנה – בתו של חבר וקרוב רחוק של ד"ר ברטון המנוח – תהיה בקרוב שותפתי לחדר. הילדה הקטנה הזאת, הוסיפו וסיפרו לי, איבדה לא מזמן את אמהּ, אף שבעצם, הוסיפה מיד גברת ברטון, האבדה לא היתה גדולה כמו שהיה אפשר לחשוב ברגע הראשון. גברת הוֹם (נראה שהוֹם היה השם) היתה אישה יפה מאוד, אבל קלת דעת וחסרת אחריות, שהזניחה את ילדתה ואִכזבה את בעלה והכאיבה לו. נישואיהם היו כלֿכך לא מוצלחים, עד שבסופו של דבר הסתיימו בפירוד – פירוד מתוך הסכמה הדדית, ללא שום הליך משפטי. זמן קצר אחרֿכך התישה את עצמה הגברת בנשף, הצטננה, קדחה, ולאחר מחלה קצרה הלכה לעולמה. את בעלה – שהיה כמובן אדם רגיש מאוד, והידיעה הפתאומית מדי הכתה אותו בהלם שאין לתארו – היה קשה, כך נראה, לשכנע בשלב זה שלא קשיחות היתר שגילה והחסך בסבלנות ובחמלה הם שתרמו להחשת קִצהּ. הוא שקע במחשבות נוגות עד שנפלה רוחו. הרופאים התעקשו שאולי נסיעה תהיה המרפא ויש לנסות זאת, ובינתיים הציעה גברת ברטון לשמור על ילדתו הקטנה. "ואני מקווה," הוסיפה הסנדקית שלי לסיכום, "שהילדה לא תהיה כמו אמא שלה, הפלרטטנית הכי טיפשה וריקנית שיכול אדם נבון בחולשתו לשאת לאישה. כי," כך אמרה, "מר הום אכן הוא אדם נבון בדרכו שלו, גם אם לא מעשי במיוחד: המדע חביב עליו, והוא מבלה את מחצית חייו בניסויים במעבדה – משהו שאשתו הפרפרית לא יכלה להבין ולסבול, ולמען האמת," הודתה הסנדקית שלי, "גם בעיני זה לא היה מוצא חן."

בתגובה לשאלתי היא סיפרה לי עוד שבעלה המנוח נהג לומר שהמקור לזיקתו של מר הום למדע הוא מלומד צרפתי שהיה דודו מצד אמו, שכן מוצאו היה, כנראה, מעורב – צרפתי וסקוטי – והיו לו קרובי משפחה שהתגוררו בצרפת, בהם היה יותר מאחד שהוסיף de לפני שמו וכינה עצמו אציל.

בשעה תשע באותו הערב נשלח משרת לקבל את פני הכרכרה שהיתה אמורה להביא את האורחת הקטנה שלנו. גברת ברטון ואני ישבנו לבד בטרקלין וחיכינו לבואה, שכן ג'ון גרהם ברטון נסע לבקר חבר ללימודים שגר בכפר. בזמן שחיכתה קראה הסנדקית שלי את עיתון הערב. אני תפרתי. הערב היה גשום. הגשם הצליף בשמשות, והרוח נשמעה כעוסה וחסרת מנוח.

"ילדה מסכנה!" אמרה גברת ברטון מפעם לפעם. "איזה מזג אוויר למסע! הלוואי שכבר היתה כאן בריאה ושלמה."

מעט לפני עשר בישר פעמון הדלת על שובו של ווֹרֶן. ברגע שנפתחה הדלת רצתי אל המבואה, שם היו מונחים ארגז מסע וקופסאות כובעים. לידם עמדה מישהי, מעין ילדהֿאומנת, ולמרגלות גרם המדרגות עמד וורן, בזרועותיו צרור עטוף ברדיד.

"זאת הילדה?" שאלתי.

"כן, מיס."

הייתי פותחת את הרדיד ומנסה להציץ פנימה, אבל מיד הפנה ממני וורן את הצרור אל כתפו.

"תוריד אותי, בבקשה," אמר קול קטן כשפתח וורן את דלת הטרקלין, "ותוריד את הרדיד הזה," המשיך הקול הדובר. בידו הקטנה שלף את הסיכה ובמעין דחיפות אנינה הסיר את הכיסוי המסורבל. היצור שנגלה עכשיו לעין עשה ניסיון זריז לקפל את הרדיד, אבל היריעה היתה כבדה וגדולה מכדי שהידיים והזרועות האלה יוכלו להחזיק בה ולהשתלט עליה. "בבקשה, תן את זה להרייט," נשמעה אז ההוראה, "והיא תשים את זה במקום." ואז הסתובב היצור ונעץ את עיניו בגברת ברטון.

 



[1] Christian וֿHopeful, שתי דמויות מתוך ספרו של ג'ון בניאן (John Bunyan) מסעות ההֵלֶך
(The Pilgrim's Progress) שראה אור בֿ1678. השניים יוצאים למסע ארוך בייסורי החיים ותענוגותיהם עד שבסופו של דבר מגיעים אל המוות ולאחריו אל גן העדן. ספרו של בניאן מוזכר כמה פעמים ברומן. (ההערות הן של עורכת מהדורת Penguin Classics של הרומן, הלן מ' קופר, או של המתרגמת.)

[2] השקט שלפני הסערה במסען של שתי הדמויות של בניאן הוא השתקפות של העומד להתרחש בחייה של גיבורת הרומן של ברונטה.

[3] מיטת אפריון.

מאחרית הדבר

מאת לאונה טוקר

וִילֶט הוא ספרה האחרון של הסופרת שרלוט ברונטה, הידועה יותר כמחברת ג'יין אייר ואחותה של אמילי ברונטה, מחברת אנקת גבהים. קשה לתאר את תולדות התרבות המערבית בלי שני הספרים האלה. קשה גם להבין את התקופה – אמצע המאה הֿ19 – בלי הפרספקטיבה הנשית המורכבת, המעודנת, המעמיקה והמנוכרת של וילט.

לוסי סנו, הגיבורה הראשית והמספרת של הרומן הזה, שונה בתכלית מהגיבורות היפהפיות בנות המעמד הגבוה שסביבן נרקמות העלילות של רוב הרומנים מן המאה הֿ19. היא גם שונה בתכלית ממיני גרסאות של לכלוכית – ילדה טובה הזקוקה לנסיך שיגאל אותה מתנאי הדיכוי שבהם היא שרויה. דמותה של לוסי סנו מייצגת מצב ריאליסטי שכיח: גברת צעירה, משכילה ומחוננת שמוצאת את עצמה פתאום לבד ובלי אמצעים. על לוסי לשרוד בלי משפחה תומכת, בלי קשרים, וגם בלי שניחנה ביופי, שאולי היה הופך אותה לדמות רומנטית מעניינת – לשרוד בלי לאבד את כבודה העצמי. היא גולה מעולמו של המעמד הבינוניֿהגבוה ומגלה שיש חיים גם בעולמות אחרים.

מצב זה משקף את הסכנות שריחפו מעל ראשה של המחברת עצמה וגם את תקוותיה. שרלוט היתה הבת השלישית מבין ששת ילדיו של פטריק ברונטה, כומר אנגליקני ממוצא אירי. הוא עסק תחילה בעבודת כפיים אך רכש השכלה, הפך למורה ומימן את המשך לימודיו במתן שיעורים פרטיים, עד שזכה במימון מאוניברסיטת קיימברידג'. הודות לנחישות, כישרון ומשמעת קנה את מעמדו בלי שום סיוע ממשפחתו. הוא התחתן מתוך אהבה עם אישה צעירה מאזור קורנוֶול. נדוניה לא היתה לה, ורכושה הדל ניזוק בסערה כשהועבר בדרך הים לפני החתונה. אבֵדה זאת לא השׂביעה את האלים: היא בישרה סדרת אבדות טרגיות בהמשך. סערה, ובעיקר סערה בים, היא אחד המוטיבים החוזרים ונשנים בוילט.

ביקורות של חברי מועדון הקוראים:

על ספר זה לא נכתבה עדיין חוות דעת
יש להתחבר על מנת לחוות דעה על הספר
עודכנו לאחרונה: רביעי, 29 מרץ 2017 15:08

הרשמה לקבלת עדכונים

חיפוש באתר

חיפוש מתקדם