הדפסהמייל

הכול יהיה בסדר

מחיר: ₪62.10
שאל שאלה על אודות הספר

גב הספר

לאחר מותה של אשתו בתאונת דרכים גזר גד על עצמו חיי פרישות, והיה בטוח כי גזרה זו תלווה אותו עד אחרון ימיו. פגישות מקריות עם דמויות חדשות שינו את ראיית העולם הקודרת שאימץ לו והפיחו בו רוח של אופטימיות. הוא הכיר את סיגל, אם חד הורית, והתאהב בה, והתיידד עם מזל, חולה סופנית שנעה בין ייאוש לתקווה. חברותו עם אברם, נהג המונית, התחילה ברגל שמאל. אברם נראה לו מושחת וגד ביקש לנקום בו, נקמה שעתידה לשנות את חיי שניהם מן הקצה אל הקצה.

מוטיב המקריות שזור בספר מראשיתו ועד סופו ואינו פוסח על איש מגיבורי הספר המשעשע והמבריק הזה. לגד ולחבריו החדשים מזומנות פגישות עם דמויות משולי החברה, כמו יהושע - קבצן זקן, חכם ואפוף מסתורין, שנוהג לצטט את ניטשה, או קהלת המתוסכל והעצוב, שמתפרנס למחייתו מהטמנת מכתבים לאלוהים בין חגווי הכותל. לגלריית הטיפוסים המגוונת מצטרפים גם רובי - עבריין צעיר שמחליט להיטיב את דרכיו ופסח – דוור ערירי פיסח.

הדמויות, הזרות זו לזו בשעת היכרותן, מגלות תוך התפתחות העלילה כי אירוע רחוק מן העבר מקשר ביניהן, ואף שזהו אירוע טראומתי, שזרע הרס וחורבן בחייהן של שלוש משפחות, הן שואבות ממנו תקווה לעתיד טוב יותר.

אלמנטים של רוממות נפש בצד סבל נפשי קשה נשזרים בעלילת הספר באופן מכמיר לב. מידת השליטה שיש לגיבורי הספר על חייהם מעוררת מחשבה, הזדהות ותהייה: האם מוזיקת המקרה כופה, הר כגיגית, את צליליה על הדמויות, כמו גם על כולנו? ואולי, למרות הכול, אנחנו מחברים את מנגינת חיינו ומנצחים עליה במו ידינו?

י. ר.

 


 

דאנאקוד: 249-50330

מסת"ב: 978-965-540-535-4

תאריך יציאה: נובמבר 2015

 

מתוך הפרק הראשון

ואחרי הכול, חשב גד, החיים יפים, ומיד נרתע מן המשפט הזר שהתגנב למוחו. באמת? החיים יפים? אולי עבור אחרים, עבור שני הזאטוטים האלה, למשל, תאומים זהים שישבו על הספסל בגן הציבורי בבגדים זהים, בכובעים זהים, וליקקו גלידה מגביע אחד. לשונותיהם הקטנות לקלקו את המרקם המתוק, הקצפתי, ליקטו סוכריות קטנות בשלל צבעים, ותוך כך התלקקו זו בזו.

בידם השנייה אחזו התאומים זר בלונים צבעוני. זר אחד נשמט מיד קטנה אחת והבלונים נישאו מעלה באוויר. התאום השני מיהר לשחרר את הזר שלו ושניהם הביטו בהשתאות בזרים הססגוניים המתעופפים מעליהם.

גד התקנא בהם. פעם – ­מתי זה היה – החיים האירו פנים גם לו. הוא עמד לסיים את לימודי התואר השני בספרות באוניברסיטת
חיפה – בהצטיינות – ודרכו לדוקטורט הייתה סלולה. הוא לימד במשרה חלקית סטודנטים צעירים, היה חבר בסגל האקדמי ונהנה מהשיעורים ומהפגישות עם תלמידיו. גם בחייו האישיים ידע פריחה. הוא התאהב בשלומית, שלמדה אתו לתואר ראשון בספרות, ובלי היסוס הציע לה נישואים. הם המשיכו יחד לתואר שני. השאלה מי משניהם יסיים בהצטיינות רגילה ומי בהצטיינות יתרה שעשעה אותם.

הם אהבו זה את זו אהבת נפש. שני צעירים מופנמים ומכונסים בעצמם, שגילו לראשונה את האהבה. גד סבר שבני זוג שונים באופיים נמשכים זה לזו, אבל אהבתו לשלומית סתרה את תיאוריית האופי ההפוך. שלומית הייתה תאומתו הרוחנית – אותו חיוך ביישני, אותו אופי סגור, אותה תאווה לספרים. כשבני גילם בילו במסעדות, בדיסקוטקים או בקולנוע, גד ושלומית קראו. הסופר האהוב עליהם מכולם היה מי שפניו מוכרות לציבור משטר חמישים השקל, ותלמידי התיכון קוראים את ספריו ואת הפרשנות עליהם כמי שכפאם שד.

כמו הבלונים, התפוגגו התאומים מן האופק. קשישה קמוטה וזעופת מבט ישובה בכיסא גלגלים התגלגלה אליו. המטפלת הזרה התיישבה על הספסל לידו. "תראי, מתנה," צחקה המטפלת והגישה לזקנה שלושה בלונים שנשרו מידי התאומים. "בלונים," רטנה הזקנה והזעיפה פניה. "נו, באמת..." היא הוציאה מפיה קיסם שיניים ודקרה בלון אחר בלון.

הפיצוץ המשולש החזיר את גד למציאות. לפני שש עשרה שנה אירע האסון שהרס את חייו בהרף עין. שלומית יצאה למרכז המסחרי לקנות נעליים חדשות. האור ברמזור הבהב באדום ושלומית עמדה לפני מעבר החצייה והמתינה לאור הירוק. כך עמדה והמתינה, כמו שממתין כל אדם איןֿספור פעמים בחייו, ואז, פתאום, ממש יש מאין, סטתה מנתיב הנסיעה נהגת צעירה ושתויה, עלתה על המדרכה, והרגה את שלומית בו במקום. ברגע זה נגדעו גם חייו של גד, שהפך למת מהלך.

למעלה משנה הסתגר גד בביתו. את מעט האוכל שהביא לפיו הזמין בטלפון. הוא פרש מהלימודים, עזב את העבודה וניתק כל קשר עם משפחתו וחבריו. שעות על שעות רבץ במיטה, בוהה בתקרה. אחרי שנה וחודשיים יצא לראשונה מפתח ביתו. כשקם ממיטתו נתקף סחרחורת והתמוטט. כשהתעורר מעלפונו, שטף את פניו בחדר האמבטיה. הבבואה שנשקפה לעיניו במראה הבהילה אותו. הוא איבד קילוגרמים רבים ממשקלו, פניו היו חיוורות ותחת עיניו העמיקו בורות שחורים. העובדה שלא מימש את תכניתו להתאבד הכעיסה אותו: האם, למרות הכול, חייו יקרים לו?

הוא אסף את עצמו והלך לרופא. הבדיקות הורו על מחסור חמור בוויטמינים. "אתה צריך לאכול יותר, בעיקר בשר, ולחשוף את גופך לשמש," ציווה הרופא ביובש מקצועי, "כמעט אמרתי 'גופתך' במקום גופך," התענג על בדיחתו סרת הטעם, "אבל דבר ראשון, אתה חייב לחזור לחיים נורמליים."

"הגופה" שמרה על שתיקה.

הרופא טפח בחיבה על כתפו. "נו, גד, תמצא עבודה, תשלים את הלימודים, תחדש את הקשרים החברתיים, תמלא את חייך בתוכן." גד המהם משהו, יצא מחדר הרופא וחזר אל מיטתו הריקה.

כעבור חודש שוב יצא גד מביתו והחל לחפש עבודה. בלא עבודה לא יוכל להתקיים לאורך זמן. את האפשרויות המעטות שעמדו על הפרק מיהר לפסול. למזלו, נכמרו עליו רחמיו של אחד מראשי החוג לספרות, שמצא עבורו משרה כשומר יער. תפקידו התמצה בצפייה על יערות הכרמל מגג מגדל האוניברסיטה ובדיווח על כל ניצוץ שעלול להצית שריפה. זו הייתה עבודה מושלמת עבורו, שכן אפשרה לו בהייה מתמשכת. עדיפה הייתה הבהייה בנוף המרהיב שנשקף ממרומי המגדל, מן הבהייה, שהתמכר לה, בסדקי התקרה בחדרו, מה גם שעל הבהייה בנוף שולם לו שכר.

גד קיבל את עצת הרופא ומצא עבודה, אך חייו השתנו אך במעט. הוא לא איחה את הנתק מהוריו, מהורי אשתו ומחבריו. נשארו רק הוא, המיטה המוכרת והעצים הטובים הנשקפים אליו ממרומי המגדל.

כך חלפו שש עשרה שנים. הזמן תעתע בו, כמו בכולנו. לעיתים חש שזה עתה איבד את היקרה לו מכול, ולעיתים חש שהאסון אירע לפני עידן ועידנים.

"בדידות זוהרת, בדידות סוהרת," מלמל גד ומיד סנט בעצמו, "שוב אתה מדבר אל העצים ואל האבנים?" לא פעם שיתף במועקותיו את העצים שנשקפו אליו מהמגדל. עצי יערות הכרמל הפכו לבני בריתו. אילו טרח לפתוח את "שירה" של עגנון, אהוב נעוריו, היה קורא: "לא טוב לפרוש מן הציבור, שכל הפורש מן הציבור, הציבור פורש ממנו." אילו חזר ל"סיפור פשוט" של עגנון, היה פוגש במילים, "בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר," אלא שספריו של עגנון העלו אבק על מדפי ספרייתו. האורחים שעלו לצפות בנוף, עובדי האחזקה של האוניברסיטה ומחליפיו במשמרת ראו בו תימהוני מר נפש. הוא ניסה להיגמל מהרגלו המביך, אך הבדידות גברה עליו.

בזמן ששקע גד במחשבותיו, התרוקן הגן הציבורי מאנשים, לבד מן הזקנה והמטפלת. הן ישבו עתה במרחק מה ממנו. טוב שלא שמעו אותו מדבר לעצמו, נזף בעצמו, מילא כמה לחישות, אבל דיבורים ממש, משפטים שלמים? זאת לא התנהגות נורמלית. גם את המשפט האחרון השמיע בקול רם וברור. אולי הוא מאבד את שפיות דעתו?

הזקנה התעטשה וגוש צמיגי ירד מאפה אל פיה. גד העווה את פניו בסלידה, אך בטרם הסיט אותן הצדה, הבחין בתנועותיה העדינות של המטפלת, שניגבה את הפנים הקשישות.

ביקורות של חברי מועדון הקוראים:

יוני  (חמישי, 26 נובמבר 2015)
דירוג:
יש לי רתיעה מספרי ביכורים של סופרים לא מוכרים... ובכל זאת החלטתי לקרוא את הספר בשל
נקודת המוצא המשותפת שלי עם גיבור הספר: שנינו איבדנו את אשתנו בדמי ימיה.
הספר
מקסים! מרגש, נוגע ללב, עצוב ומצחיק בו זמנית. מעלה תובנות על החיים בנושאים כמו אמונה
באלוהים, מקריות מול גורל, התמודדות עם מחלות סופניות. למרות הנושאים "הכבדים"
שהוא מעלה, הוא איננו קודר כלל. להפך, שזור בו חוש הומור דק ושנון.
מומלץ בחום רב!!!


עודכנו לאחרונה: ראשון, 30 אפריל 2017 07:05

הרשמה לקבלת עדכונים

חיפוש באתר

חיפוש מתקדם