הדפסהמייל

מרטין עדן

מחיר: ₪95.20
שאל שאלה על אודות הספר

 

פרק ראשון

הבחור פתח את הדלת במפתח ונכנס. בעקבותיו נכנס צעיר שהסיר במבוכה את הכומתה מעל ראשו. הוא היה לבוש בגדים גסים שריח ים נודף מהם, וניכר היה בו שאיננו חש כבתוך שלו בחדר הכניסה המרווח שבו מצא את עצמו. הוא לא ידע מה לעשות בכומתה והחל לתחוב אותה לתוך כיס מעילו, אבל אז לקח אותה הצעיר האחר מידו. הפעולה נעשתה בשקט ובטבעיות, והבחור הנבוך העריך זאת. "הוא מבין אותי", חשב. "הוא יעזור לי לעבור את זה בשלום".

הוא פסע בעקבות האחר, כתפיו מתנדנדות ורגליו נפשקות שלא במוּדע, כאילו היה מִפלסֿהרצפה בחדר הכניסה מתרומם ושוקע עם גלי הים. החדרים הגדולים נראו צרים מדי להילוכו המתנודד, והוא פחד שכתפיו הרחבות ייתקלו בפתחיהם, או יפילו את חפצי הנוי הקטנים שמעל מדףֿהאח הנמוך. הוא נע מצד לצד בין העצמים השונים והכפיל את סכנותיהם של הנזקים האפשריים, שלא היו אלא ילידי דמיונו. בין פסנתר הכנף לשולחן שבאמצע החדר, שספרים רבים נערמו עליו, היה מקום לחצי תריסר אנשים לעבור בו זה לצד זה, אבל הוא בחן אותו בחרדה. זרועותיו הכבדות היו תלויות לו ברפיון לצדי גופו. הוא לא ידע מה לעשות בזרועות ובידיים הללו, וכאשר היה נדמה לו, מרוב התרגשות, שזרועו האחת עלולה להתחכך בספרים שעל השולחן, נרתע הצדה כסוס שנתקף אימה וכמעט פגע בכיסא הפסנתר. הוא הביט בהליכתו הנינוחה של האחר שפסע לפניו, ובפעם הראשונה תפס שדרך הילוכו שלו שונה מזו של אנשים אחרים. לרגע חש דקירת כאב של בושה על שהילוכו כה רחוק מעידון תרבותי. אגלי זיעה זעירים בצבצו על מצחו, והוא נעצר ומחה בממחטתו את פניו השזופים.

"רק רגע, ארתור", אמר, מנסה להסוות את חרדתו בדיבור מבודח. "זה הכול יותר מדי בבת אחת בשביל עבדך הנאמן. תן לי להתאושש. 'תה הרי יודע שלא רציתי לבוא, ואני מתאר לעצמי שגם המשפחה ש' לא מתה לפגוש אותי".

"זה בסדר", נשמעה התשובה המרגיעה. "אתה לא צריך לפחד מאתנו. אנחנו בסך הכול אנשים פשוטים – הנה, כאן יש מכתב בשבילי".

הוא פסע לאחור אל השולחן, קרע את המעטפה והחל לקרוא, נותן לזר הזדמנות להתאושש. הזר הבין והעריך זאת. הוא חונן ביכולת לאהוד את הזולת ולהבין אותו; ותהליך זה של אהדה והבנה נמשך מתחת למעטהו החיצוני המבוהל. הוא הספיג את מצחו בממחטתו והעיף מבט סביבו בהעמדת פנים של שליטה עצמית, אך מעיניו נשקפה הבעה של חיית פרא החרֵדה מפני מלכודת. הוא היה מוקף בבלתי ידוע, חושש מן העלול להתרחש, ולא היה לו מושג כיצד להתנהג. הוא ידע שהילוכו ותנועותיו מסורבלים, ופחד שהדבר ניכר גם בשאר תכונותיו. הוא היה רגיש במיוחד ומוּדע לעצמו ללא תקנה, והמבט המשועשע שחברו שלח בו בגנבה מעל למכתב צרב אותו כדקירת חרב. הוא הבחין במבט אך העמיד פנים כאילו אינו רואה אותו, מפני שלמד לשלוט בעצמו. דקירה זו גם פצעה את גאוותו. הוא קילל את עצמו על שבא לכאן, ועם זאת החליט שמכיוון שבא, יהיה אשר יהיה, הוא יעמוד בניסיון עד תום. תווי פניו התקשחו וניצוץ של קרב נדלק בעיניו. הוא הביט סביבו בחירוּת יתרה, משקיף וחוקר בעין חדה; כל פרט ופרט של פנים הבית הנאה נרשם במוחו. עיניו היו פקוחות לרווחה; דבר בטווח ראייתו לא נעלם מהן; וכאשר שתו בצמא את היופי שלפניהן, החל ניצוץ הקרב לדעוך בהן ואת מקומו תפסה התרגשות עזה. הוא נמשך ליופי ונענה לו, וכאן מצא לְמה להיענות.

תמונה בצבעי שמן לכדה את עיניו. נחשול כבד התנפץ אל שן סלע; ענני סערה נמוכים כיסו את השמים, ומעבר לנחשול, באופק, נטתה על צדה ספינה דוֿ
תורנית, מפרשיה מכונסים, עד שנראה כל פרט מפרטי סיפונהּ בעודה מִטלטלת לעבר השמש השוקעת בין ענני הסופה. כאן היה יופי, והיופי משך אותו אליו כבחבלי קסם. הוא שכח את הילוכו המגושם והתקרב אל התמונה. היופי התנדף מן הבד. פניו הביעו השתוממות. הוא נעץ את מבטו במה שנראה ככתם צבע רשלני, ואז נרתע לאחור. מיד שב היופי אל הבד. "אחיזת עיניים", חלפה מחשבה בראשו – ומיד הסיח את דעתו ממנה, אף על פי שבתוך שפעת הרשמים שספג מצא שהות לחוש דקירה של תרעומת על כך שיופי כה רב נועד רק ליצירת תעתוע עין ותו לא. הוא לא הבין מאומה בציור. הוא התחנך על ליתוגרפיות והדפסים שהיו תמיד ברורים וחדים, מקרוב ומרחוק כאחד. הוא ראה אמנם תמונות בצבעי שמן בחלונות הראווה של כמה חנויות, אך שמשת החלון חצצה ביניהן לבין עיניו הלהוטות ומנעה מהן להתקרב יותר מדי.

הוא נפנה והעיף מבט בחברו הקורא במכתב, ואז הבחין בספרים שעל השולחן. מיד הבזיקו בעיניו געגועים וכמיהה, כמו אלו המבזיקים בעיניו של איש גוֹוע ברעב הרואה לפניו אוכל. צעד שנבע מדחף פנימי, תוך הטיית כתפיים אחת לימין ואחת לשמאל, הביא אותו אל השולחן, שם החל למשש בחיבה את הספרים. הוא התבונן בכותרותיהם ובשמות המחברים, קרא קטעים, מלטף את הכרכים בעיניו ובידיו, ופעם אחת אף זיהה ספר שקרא בעבר. אשר לשאר, היו אלה ספרים זרים וסופרים לא מוכרים לו. הוא נתקל במקרה בספר של סווינבֶּרן והחל לקרוא בו ללא הפסקה, שוכח איפה הוא נמצא, פניו קורנות מהנאה. פעמיים סגר את הספר על אצבעו על מנת להביט בשם המחבר. סווינבֶּרן! הוא יזכור את השם הזה. לאיש הזה יש עיניים, ואין כל ספק שהוא רואה צבעים ואורות. אבל מיהו סווינבֶּרן? האם מת לפני מאה שנה, בדומה לרוב המשוררים? ואולי הוא חי וכותב עדיין? הוא פנה להביט בעמוד השער... כן, הוא כתב גם ספרים אחרים; טוב, הוא ילך לספרייה הציבורית מיד למחרת בבוקר וינסה להשיג עוד משהו שכתב סווינבֶּרן. הוא שב לקרוא בספר ושקע בו לגמרי. הוא לא הבחין בכך שאשה צעירה נכנסה לחדר. דבר זה התברר לו לראשונה רק כאשר שמע את ארתור אומר:

"רות, זהו מר עדן".

הספר נסגר על אצבעו, ועוד לפני שפנה לעברם היה נרגש ביותר בשל הרושם הראשון שעשו עליו לא פני הנערה, אלא דברי אחיה. מתחת לגוף השרירי הזה רחשו רגשות רוטטים. לכל השפעה זעירה ביותר של מגע העולם החיצון היו מחשבותיו ורגשותיו מרצדים כשלהבת מרפרפת. הוא היה פתוח ומלא היענוּת באורח יוצא דופן, בעוד דמיונו הער והסוער פועל ללא הרף, יוצר קשרים של שוויון והבדל. "מר עדן": אלה היו המילים שהרעידו אותו – הוא, שכל ימיו קראו לו "עדן", או "מרטין עדן", או פשוט "מרטין", ו"מר"! זו בהחלט כברת דרך, היתה תגובתו הפנימית. מחשבתו הפכה בן רגע לחדר אפל להקרנת תמונות, והוא ראה אותן סדורות סביב תודעתו, אינספור תמונות מחייו: אולמות של דודי הסקה בספינות וחדרי מלחים, מחנות של בוקרים וחופים, בתי כלא ובתי מרזח, בתי חולים שבהם שוכבים אנשים קודחים מחום ורחובות במשכנות העוני, והחוט המקשר בין כל המקומות הללו היה הדרך שבה פנו אליו במצבים השונים הללו.

ואז הסתובב וראה את הנערה. תעתועי מוחו התפוגגו מיד למראיה. היא היתה יצור חיוור, שמימי, עם עיני תכלת רוחניות פקוחות לרווחה ושפעת שיער זהוב. הוא לא ידע מה היא לובשת, פרט לכך שהשמלה נפלאה כמוה. הוא דימה אותה לפרח זהב חיוור בראש גבעול דק. לא, היא אינה אלא רוח, אלוהות, אֵלה; יופי מזוכך כזה אינו מן העולם הזה. ואולי צדקו הספרים ויש רבות כמוה בחוגי החברה הגבוהה? היא ראויה לכך שסווינבֶּרן ישיר עליה. אולי ראה אותה בעיני רוחו כאשר צייר את דמותה של הנערה ההיא, איסולד, בספר המונח שם על השולחן? כל גודש המראות, הרגשות והמחשבות הללו מילא אותו מיד. במציאות שבה נע לא היתה כל הפוגה. הוא ראה את ידה מושטת אליו, והיא הֵישירה מבט אל עיניו כאשר לחצה את ידו בתקיעת כף, כדרך גבר. הנשים שהכיר לא לחצו ידיים בדרך זו. לאמיתו של דבר רובן לא לחצו ידיים בכלל. מבול של אסוציאציות ומראות של הדרכים השונות שבהן עָרך היכרות עם נשים הסתער על מוחו ואיים להציף אותו. אך הוא התנער ממנו והתבונן בה. הוא לא ראה מעודו אשה כזאת. הנשים שידע! מיד נערכו לצדה, משני עבריה, הנשים שהכיר. במשך שנייה נצחית אחת ניצב בלב גלריית דיוקנאות, שבה תפסה היא את המקום המרכזי וסביבה עמדו בשורות נשים רבות שאפשר לאמוד אותן במבט חטוף, בעוד היא מהווה אַמת מידה לכולן. הוא ראה את פניהן הרפים והחולניים של הנערות העובדות בבתי החרושת, ואת הנערות הקולניות מדרום לאזור השוק, שחייכו חיוכים מטופשים. היו שם נשים ממחנות של בוקרים, ונשים שחומות, מעשנות סיגריות, ממקסיקו. את רגליהן של אלה דחקו, בתורן, נשים יפניות בובתיות, טופפות בסנדלי עץ; נשים אירוֿאסיאתיות שתווי פניהן עדינים, טבועים בחותם ניוון הגזע; נשים מלֵאות גוף מאיי הים הדרומי, שחומות עור ומעוטרות בזרי פרחים. כל אלה נמחו בידי חזיון בלהות מעוּות ואיום – יצורות מרושלות, גוררות רגליים, על מדרכות וייטצֶ'פּל; מכשפות מכוערות, נפוחות מג'ין, מבתי הזונות; וכל מפלצות הגיהינום המשחרות לטרף, שפיהן נבזי ומזוהם, העטות על המלחים במסווה של נשים, פסולת הנמלים, חלאת התהום האנושית.

"שב בבקשה, מר עדן", אמרה הנערה. "אני מצַפה לפגוש אותך מאז שארתור סיפר לי. היה זה מעשה אמיץ מצדך –"

הוא נופף בידו כמוחה על דבריה ומלמל שלא עשה שום דבר מיוחד, ושכל אדם אחר במקומו היה נוהג כמוהו. היא הבחינה שהיד שנופף בה מכוסה שריטות וחתכים שהחלו להגליד, ומבט ששלחה אל ידו השנייה, שנחה ברפיון לצד גופו, הבהיר לה שגם היא מצויה במצב דומה. בעין חדה, מהירה ובוחנת ראתה גם צלקת על לחיו, צלקת אחרת שהציצה מתחת לשער מצחו, וצלקת שלישית שירדה אל מתחת לצווארונו המעומלן. היא כבשה את חיוכה למראה הקו האדום שסימן את חיכוך הצווארון בעור צווארו השחום. ניכר היה בו שאינו רגיל לצווארונים נוקשים. עינה הנשית קלטה גם את הבגדים שלבש, שגזרתם זולה וחסרת חן, ואת קיפול השרוולים שמבעד להם נשקפו שרירי זרועות תפוחים.

הוא נופף בידו ומלמל שלא עשה דבר, ואז ציית לדבריה וניסה לשבת. הוא מצא שהות להתפעל מן הנינוחות שבה התיישבה היא, ואז התנודד לעבר כיסא שניצב מולה, המום מתודעת גופו המסורבל. היתה זו לו התנסות חדשה. כל ימיו, עד אותו רגע, לא נתן את דעתו על היותו מגושם או מלא חן. מחשבות כאלה על עצמו מעולם לא עלו בדעתו. הוא התיישב בזהירות בקצה הכיסא, מוטרד מידיו. נדמה שהן היו לו למכשול בכל מקום שהניח אותן. ארתור יצא מן החדר, ומרטין עקב אחריו בעיניים כלות. הוא חש אבוד בהישארו לבדו בחדר בחברתה של רוח חיוורת בדמות אשה. לא היה כאן מוזג שאפשר להזמין אצלו משקאות, גם לא נער לשלוח אותו לפינת הרחוב להביא קנקן של בירה, כדי לקשור באמצעות משקה המקָרֵב לבבות קשרי ידידות רהוטים.

"יש לך כזאת צלקת על צווארך, מר עדן", אמרה הנערה. "איך זה קרה? אני בטוחה שזו היתה הרפתקה".

"מקסיקני עם סכין, גברת", השיב, מלחלח את שפתיו היבשות ומכחכח בגרונו. "זאת היתה סתם תגרה. אחרי שסילקתי לו ת'סכין מהיד, הוא ניסה לנשוך לי ת'אף".

הוא דיבר גלויות, אך בעיניו הופיע להט החיזיון של אותו לילה חם, זרוע כוכבים, בסַלינָה קרוּז, רצועת החוף הלבנה, אורות ספינות המשא העוגנות בנמל, נושאות מטען של סוכר, קולות המלחים השיכורים במרחק, הסוָוארים הדוחפים והנדחקים, החימה השפוכה בפרצופו של המקסיקני, ניצוץ עיני החיה לאור הכוכבים, דקירת הפלדה בצווארו ופרץ הדם, ההמון והצעקות, שני הגופים, שלו ושל המקסיקני, חבוקים במגע הקרב, מתגלגלים שוב ושוב וזורים חול סביבם, ואי שם, מרחוק, צלילי גיטרה עֲרֵבים. זו היתה התמונה והוא הרעיד כשנזכר בה, שואל את עצמו אם אותו איש שצייר את הדוֿתורנית שעל הקיר עשוי היה לצייר גם אותה. החוף הלבן, הכוכבים ואורותיהן של ספינות המשא ועליהן מטעני הסוכר יכלו להוות תמונה נפלאה, חשב, ובמרכזה, על החול, חבורת הדמויות הכהות שכיתרה את הנאבקים. לסכין יהיה מקום משלו בתמונה, כך החליט, והוא ייראה היטב, בהבהוב של ברק, לאור הכוכבים. אבל הוא לא רמז על דבר מכל אלה. "הוא ניסה לנשוך לי ת'אף", סיים את דבריו.

"הו", אמרה הנערה בקול רפה, מרוחק, והוא הבחין בהלם שבפניה הרגישים.

הוא חש הלם בעצמו, וסומק של מבוכה פשט בלחייו השזופות, אף שנדמה היה לו שהן בוערות באש, כפי שהיו בעת שנחשפו לדלתו הפתוחה של התנור בחדר ההסקה של הספינה. ברור שדברים בזויים כמו תגרות סכינים אינם נושא מתאים לשיחה עם גברת. האנשים בספרים, בני החוג החברתי שלה, לא דיברו על דברים מעין אלה – ואולי אף לא ידעו עליהם.

לאחר אתנחתא קצרה בשיחה שניסו לנהל, היא שאלה בהססנות על הצלקת שעל לחיו.

כאשר דיברה תפס שהיא עושה מאמץ לדבר בדרכו ועל ענייניו שלו, והוא החליט להתחמק מכך ולשוחח איתה בדרכה שלה, על ענייניה היא.

"זה היה בסך הכול תאונה", אמר, מניח את ידו על לחיו. "לילה אחד, מתי שלא היה רוח ובכל זאת הים לא היה שקט, נקרעה רצועת המנוף ואחר כך הגלגלת. רצועת המנוף היתה מחוטי ברזל, והיא התפתלה והצליפה כמו נחש. כל המלחים במשמרת ניסו לתפוס 'תה, ואני רצתי לשם וחטפתי הצלפה".

"הו", אמרה, הפעם בנימה של הבנה, אף שלמעשה נשמעו דבריו כמו סינית באוזניה, והיא שאלה את עצמה מהי "גלגלת" ומהי "רצועת המנוף".

"האיש הזה סוויינבֶּרן", פתח, מנסה להוציא לפועל את תוכניתו והוגה את שמו שלא כהלכה.

"מי?"

"סוויינבֶּרן", חזר ואמר, באותו היגוי שגוי. "המשורר".

"סווינבֶּרן", תיקנה אותו.

"כן, האיש הזה", גמגם, לחייו בוערות שוב. "כמה זמן עבר ממתי שמת?"

"איך זה? לא שמעתי שהוא מת". היא התבוננה בו בסקרנות. "מתי הזדמן לך להכיר אותו?"

"אף פ'ם לא ראיתי 'תו", היתה התשובה. "אבל קראתי כמה שירים שלו בספר, שם על השולחן, בדיוק לפני שנכנסת. מה ת'אומרת על שיריו?"

ואז היא החלה לדבר במהירות ובקלות על הנושא שהעלה. הרגשתו השתפרה והוא התרווח מעט לאחור בקצה כיסאו, נאחז בחוזקה במסעד כאילו עלול היה להישמט ולהפיל אותו ארצה. הוא הצליח לגרום לה לשוחח שיחה כלבבה, וכאשר דיברה במהירות התאמץ לעקוב אחרי משפטיה, משתאה לנוכח הידע האצור בראשה הנאה וסופג את יופיים החיוור של פניה. הוא אמנם עקב אחר דבריה, אך הוטרד ממילים לא מוכרות שזרמו בשטף משפתיה, ומכמה משפטי ביקורת ותהליכי חשיבה שהיו זרים לו, ובכל זאת היה בהם משום גירוי שכלי והם העבירו בו רטט. כאן לפניו חיים רוחניים, הרהר, וכאן יש יופי חמים וכה נפלא, שלא שיער את קיומו אפילו בחלום. הוא שכח את עצמו ונעץ בה מבט כָּמֵה. כאן היה דברֿמה שראוי לחיות למענו, לזכות בו – אה, ולמות למענו. הספרים צודקים. יש נשים כאלה בעולם. והיא אחת מהן. היא הצמיחה כנפיים לדמיונו ויריעות אור עצומות נפרשו לפניו, ועל פניהן הצטיירו דמויות ענקיות ומעורפלות של אהבה ושל עלילות גבורה למען האשה – למען אשה חיוורת, פרח של זהב. ומבעד לחזונו המרטיט, כמו מבעד לחזיון תעתועים הנראה להולך במדבר, לטש עין אל האשה שבמציאות, היושבת מולו ומשוחחת על ספרות ואמנות. הוא הקשיב לה היטב, אך נעץ בה את עיניו בלא שיהיה מוּדע למבטו הנוקב ולכך שכל הגברי שבטבעו נשקף מהן. אבל היא, אף על פי שידעה רק מעט על עולם הגברים, חשה בכל עוז, בהיותה אשה, בעיניו הבוערות. מעולם לא קרה לה שגברים התבוננו בה כך, והדבר הביך אותה. היא התבלבלה והפסיקה לדבר. חוט מחשבתה חמק ממנה. הוא הפחיד אותה, ויחד עם זאת היה מין עונג מוזר בכך שהביט בה בדרך זו. חינוכה הזהיר אותה מפני סכנה ומפני פיתוי לא יאה, חמקמק ומסתורי זה, בעוד יצריה משמיעים צלצול פעמונים בכל חדרי יֵשותה, מאיצים בה לדלג על משוכות מעמדה ומצבה ולהתקרב אל עובר אורח זה שהגיע מעולם אחר, אל צעיר משונה זה, שכפות ידיו שרוטות וקו חיכוך מאדים על צווארו שאינו מורגל במגע בד נוקשה, בחור שברור היה לה, ללא כל ספק, שקיומו נטמא בחיים מופקרים וגסים. היא היתה טהורה, והטוהר שבה התקומם נגדו; אבל היא היתה אשה, ורק עכשיו החלה לעמוד על סוד נשיותה.

"כפי שאמרתי – מה אמרתי?" היא קטעה את דבריה בחטף וצחקה בעליצות לנוכח המצב המגוחך שנקלעה אליו.

"את אמרת שהאיש הזה סווינבֶּרן לא נהיה משורר גדול למה ש– וזה עד לאיפה שאת הגעת, גברת", סייע לה, ובתוכו חש פתאום ערגה, ורטט של עונג זחל בגבו לשמע צליל צחוקה. כמו פעמוני כסף, הרהר, כמו פעמוני כסף מצלצלים; ובאותו רגע, ולמשך רגע, נישא פתאום אל ארץ רחוקה – שם, תחת ניצת הדובדבן הוורודה, עישן סיגריה והאזין לפעמוני הפגודה המחודדת הקוראים לתפילה את המאמינים, הנעולים סנדלי קש.

"כן, תודה", היא אמרה. "הדבר לא עלה בידי סווינבֶּרן, בסופו של דבר, מפני שהוא... הוא אינו מעוּדן. רבים משיריו מוטב לא לקרוא כלל. כל שורה ושורה של המשוררים שהם ממש גדולים מלאה וגדושה ביופי, ופונה אל כל הנשגב והנאצל שבאדם. אין שורה של המשוררים הגדולים שאם נוותר עליה לא יחסר העולם משהו".

"זה נראה לי נפלא", אמר בהיסוס, "המעט שקראתי. בכלל לא עלה בדעתי שהאיש הזה הוא – כזה מין טיפוס. אני מניח שזה מופיע בספרים אחרים שלו".

"יש שורות רבות שאפשר היה בלעדיהן גם בספר שקראת", אמרה בקול דקדקני, רודני.

"בטח דילגתי עליהן", אמר. "כי מה שקראתי היה ממש טוב. זה היה מלא אור, וזה נשלח ישר לתוכי והאיר 'תי מבפנים, כמו השמש או זרקור של אונייה. ככה 'ני תפסתי ת'זה, אבל אני מניח שאנ'לא מבין גדול בשירה, גברת".

הוא קטע את דבריו בהיסוס. הוא היה נבוך, מוּדע עד כאב להעדר יכולתו להביע את עצמו. הוא חש בגדולתם ובלהטם של החיים במה שקרא, אך לא היה לאֵל ידו לבטא את שהרגיש, ובנפשו פנימה דימה את עצמו למַלח בספינה זרה בלילה חשוך, מגשש סביבו בחיבֵּל שאינו מוכר לו. טוב, הוא החליט, ההתוודעות אל העולם החדש הזה תלויה בו. מעולם לא ראה דבר שלא יכול להבין את פשרו אם אך רצה בכך, והגיע הזמן שירצה ללמוד לדבר על הדברים הרוחשים בקרבו בדרך כזאת שהיא תוכל להבינם. היא התנשאה כהר גבוה באופק שלו.

"אבל ניקח את לונגפֶלו –" אמרה.

"כן, קראתי 'תסופר הזה", התפרץ וקטע את דבריה, נחפז להציג לראווה את אוצר ידיעותיו הדל בספרות, משתוקק להוכיח לה שאיננו סתם בור ועם הארץ. "'מזמור החיים', 'אֶקסֶלסִיוֹר', ו... 'ני מניח שזה הכול".

היא הנידה בראשה וחייכה, והוא חש איכשהו שחיוכה סובלני, שהוא נובע מחמלה. היה זה טיפשי מצדו להתיימר כך. קרוב לוודאי שהאיש הזה לונגפלו כתב המון ספרי שירה.

"תסלחי לי, גברת, ש'תפרצתי ככה לתוך הדברים שלך. באמת אנ'לא יודע הרבה על העניינים האלה. זה לא בתחום שלי. אבל 'ני מתכוון להפוך ת'זה לתחום שלי".

דבריו נשמעו כמו איוּם. קולו היה תקיף, עיניו הבריקו, תווי פניו התקשחו. ולה נדמה היה שזווית לסתותיו השתנתה; שנימת דבריו לבשה צורה תוקפנית, לא מלבבת. ועם זאת נראה היה לה שגל של גבריות עזה מתנחשל מתוכו ומכה בה בעוצמה.

"אני חושבת שאתה יכול להפוך את זה ל – לתחום שלך", סיימה בצחוק. "אתה חזק מאוד".

מבטה נח לרגע על הצוואר השרירי, המשתרג כמעט כצווארו של פר, והוא שזוף שמש ושופע און ובריאות חסונה. ואף על פי שישב תחתיו מסמיק וכנוע, חשה שוב שהיא נמשכת אליו. היא הופתעה מן המחשבה הפרועה והמופקרת שחלפה במוחה. נדמה היה לה שאילו יכלה להניח את שתי ידיה על הצוואר הזה, כל כוחו ועוצמתו היו זורמים אליה. היא נדהמה מן המחשבה הזאת. התחוור לה שיש בה שחיתות שלא שיערה את קיומה. חוץ מזה, כוח גופני היה בעיניה דבר גס וחייתי. אידיאל היופי הגברי שלה היה תמיד חינניות מעודנת. אך המחשבה לא הרפתה ממנה. הביכה אותה במיוחד תשוקתה להניח את ידיה על צוואר שזוףֿשמש זה. לאמיתו של דבר היתה רחוקה מבריאות חסונה, וגופה ונפשה גם יחד השתוקקו לעוצמה פנימית. אבל היא לא ידעה זאת. היא ידעה רק ששום גבר לא השפיע עליה מעולם כמו האיש הזה, שהדהים אותה מרגע לרגע בשגיאות הדקדוק האיומות שלו.

"כן, 'ני בהחלט לא נכה", אמר. "כשזה מגיע לדברים ממשיים, 'ני יכול לעכל אפילו פלדה. אבל עכשיו יש לי כאב בטן. את רוב הדברים שאת אמרת אנ'לא יכול לעכל. אף פעם לא לימדו אותי 'תדבר הזה, את מבינה. 'ני אוהב ספרים ושירה, ובכל פ'ם שהיה לי זמן תמיד קראתי, אבל אף פ'ם לא חשבתי עליהם איך שאת חושבת. לכן אנ'לא יכול לדבר עליהם. 'ני כמו נווט שנסחף בים שהוא בכלל לא מכיר, בלי מפה ובלי מצפן. עכשיו 'ני רוצה לדעת איפה 'ני נמצא. אולי את תוכלי להראות לי. איפה למדת את כל הדברים שאמרת?"

"בבית הספר, אני מתארת לעצמי, ובקריאה שקודה", השיבה.

"גם 'ני הלכתי לבית ספר כשהייתי ילד", החל למחות.

"כן. אבל אני מתכוונת לבית ספר תיכון, להרצאות, לאוניברסיטה".

"את הלכת לאוניברסיטה?" שאל בפליאה גלויה, חש שהיא מרוחקת ממנו מיליון מייל לפחות.

"אני לומדת שם עכשיו. אני לוקחת קורסים באנגלית".

הוא לא ידע מה פירושה של "אנגלית" במקרה זה, אך רשם לעצמו בזיכרון פרט זה של בורותו ועבר הלאה.

"כמה זמן 'ני צריך ללמוד עד ש'ני יוכל ללכת לאוניברסיטה?" שאל.

פניה אורו מתוך עידוד לרצונו לרכוש ידע, והיא אמרה: "זה תלוי במה שלמדת עד עכשיו. לא למדת בבית ספר תיכון? מובן שלא. אבל האם סיימת בית ספר יסודי?"

"נשארו לי שנתיים לגמור", השיב. "אבל תמיד עליתי כיתה בהצטיינות".

כעבור רגע, כועס על עצמו בשל התרברבותו, לפת את זרועות הכיסא בפראות כזאת, עד שקצות אצבעותיו צרבו וכאבו. באותו רגע חש שאשה נכנסה לחדר. הוא ראה את הנערה קמה ממקומה ופוסעת במהירות לקראת האשה שזה עתה באה. הן התנשקו, ובזרועות כרוכות זו סביב מותניה של זו עשו את דרכן לעברו. זו בוודאי אמהּ, חשב. היא היתה אשה בלונדינית וגבוהה, דקתֿגו, יפה, חזותה אומרת הדרת כבוד. בבית שכזה ודאי אפשר היה לצפות לשמלה נאה כמו שלה. עיניו התענגו על קוויה החינניים של השמלה. היא ושמלתה גם יחד הזכירו לו נשים על בימת התיאטרון. ואז נזכר שראה נשים הדורות כאלה נכנסות לתיאטראות של לונדון בעוד הוא עומד וצופה בהן מרחוק, השוטרים הודפים אותו לאחור, אל הגשם המטפטף מעבר לגגון. אחר כך דילגו הרהוריו אל ה"גרנד הוטל" ביוקוהמה. גם שם ראה על המדרכה גבירות כבודות. ואז החלו העיר יוקוהמה והנמל שלה להבזיק לנגד עיניו בשלל תמונות. אך הוא התנער במהירות מקליידוסקופ הזיכרון, מוטרד מן הכורח התובעני של ההווה שסביבו. הוא ידע שעליו לקום על רגליו כדי שיציגו אותו בפני הגברת והתרומם ביגיעה רבה, מכנסיו תפוּחים בברכיו, זרועותיו משתלשלות לצדי גופו ברפיון מגוחך ופניו מתקשחים לקראת הניסיון שעוד מעט יהיה עליו לעמוד בו.

עמלו על התרגום


 

תרגום מאנגלית: עודד פלד

 אחרית דבר: מִלֵּאת שמיר

 

ביקורות של חברי מועדון הקוראים:

חמדת  (שלישי, 04 דצמבר 2012)
דירוג:
הדבר הראשון שהכה בתודעתי היה - איזו שפה רהוטה, גבוהה,המערסלת בקרבה מילים בודדות
ההופכות לסך משפטים מיוחדים ואח"כ לעמודי קריאה מרתקים ומסחררים .

הספר הזה
נכתב לפני 100 שנה ויותר {ב-1909} והוא לא רק עדכני בנושאו,אלא מרתק ולא ניתן להניחו מהיד. />זוהי גדולה של ספר העומד במבחן הזמן הספרותי.

מרטין עדן ששמו כשם גיבורו,הוא
רומן שהיסודות האוטוביוגרפיים של ג'ק לונדון המחבר שזורים בו היטב .
לונדון כתב את
הרומן לאחר שכבר היה לסופר מפורסם,מבוסס כלכלית וחברתית ,ומתוך זווית הראיה הזאת
ל-עברו הביוגרפי כתב את הספר.

מרטין -עדן בראשית שנות ה-עשרים,מלח עני בחופשה
מאזור סן פרנסיסקו, מתוודע בדרך מקרה לרות מהמעמד הבורגני הגבוה,בעיניו-היא דמות נשית
כה חכמה ,בעלת רוחב אופקים ונימוסים כיאה למעמדה .הוא יודע בחושיו שהיא הדמות הנשית
והערכית שאליה שאף כל חייו ולא ידע,ומתאהב בה מיידית ובעוצמה עזה.

בניסיון
לצמצם פערי -ידע והשכלה ונימוסי חברה מתחיל מרטין את דרכו האישית והחברתית בקריאת
ספרים,עיתונים, וכתבי-עת מכל הבא לידיו בספריות הציבוריות עד שהוא יודע אל מה הוא נכסף
ומה מטרתו מחייו. ייעודו להיות-סופר!.


בטוח בכישרונו הספרותי וביכולותיו
האינטלקטואליות הנרכשים ובניסיון חייו העשיר, הוא מתחיל לכתוב ללא הפסק כאחוז-
אמוק,יצירות ספרותיות,מסות פילוסופיות ושירי-אהבה. את היצירות הללו הוא שולח לכתבי
-עת אשר בתורם כולם אבל כולם מחזירים את המעטפות עם מכתבי תודה או ללא מכתבים כלל . />בכל התקופה הזאת שנמשכת חודשים רבים -מרטין חי בתנאי עוני ורעב מחפירים ,עד הגיעו
למצב שבו היה צריך למשכן את בגדיו וחפציו האישיים כדי שיהא בידיו כסף לקנות בולי-דואר
כדי לשלוח את המעטפות ובתוכם יצירותיו הספרותיות.
בכל הזמן הזה ובמקביל רות
מתאהבת בו תוך כדי התכחשות לרגשותיה הללו,היא מצדה רואה בו "פרא האציל" ומנסה />להניאו ממימוש חלומותיו הספרותיים. רות כמי שנאמנה לערכיה הבורגניים של מעמדה מנסה
להניע את מרטין להשיג לעצמו "משרה" צנועה ומטיפה לו שהדרך להתקדם בחיים היא
באמצעות טיפוס אטי וזהיר, עבודה קשה וציות למוסכמות החברה. ניסיונותיה אלו נהדפים
ע"י מרטין שוב ושוב שאינו מוכן להקשיב ולהיות חלק מ "ברגי- עבודה
הקפיטליסטיים".

הפערים החברתיים והאינטלקטואליים בין מרטין לרות הולכים
וגדלים מצידו. למרות שרות הינה בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת ברקלי,
הוא מבחין שטעמיה הספרותיים מצומצמים מאוד,לא חורגים מהמקובל ,ותואמים את הפופולרי
באותה תקופה,אולם הוא ממשיך לאוהבה ללא תנאי ובעוצמה רבה.

רות אינה מכירה
בכישרונו של מרטין הקורא בפניה את יצירותיו ודוחפת אותו שוב ושוב להיות "הבחור מן
השורה". מרטין נקרע בין אהבתו הגדולה אליה לבין התעקשותו לפרוץ כסופר ,כשתודעתו
האינטלקטואלית והחברתית כבר מבקרת את השטחיות ,הבורות,והצביעות בעיניו של בני המעמד
הבורגני הגבוה שאותה מייצגים רות,בני משפחתה,ומעגל חבריהם.

אחד משיאי הספר הוא
בפירוק אירוסיי מרטין ורות מצידה של
זו האחרונה ובהשפעת הוריה ,בגין התעקשותו
להיות סופר. מרטין מגיע לעוני מחפיר שרק בעלת הבית הכובסת שאצלה הוא מתגורר-משמשת
בשבילו קשר הצלה לאוכל,לחמום חדרו ולעידוד נפשו.
לונדון מדגיש בראייתו
הסוציאליסטית כי רק אנשים בני המעמד העני, העובדים בפרך כבהמות,חסרי השכלה ואי -יכולת
ניוד חברתי,הם הם האנשים המעניקים עזרה וכתף תומכת למי מהאדם הנזקק הניצב מולם.
/>מרטין שולח בהתמדה ובעיקשות את סיפוריו,מסותיו וכתבותיו לעיתונים וכתבי -העת ונדחה
שוב ושוב. הוא בוחן את יצירותיו בהשוואה ליצירות המתפרסמות ואינו מבין מדוע הוא נדחה
ללא סוף,שהרי יצירותיו עולות על מה שמתפרסם בהם.
אולם הוא לא נכנע ומטיח שוב ושוב את
ראשו בכותלי הממסד הספרותי.
בכך מעניק לונדון את ניתוחו הסוציולוגי אודות "עולם
הספרות" של מה שהסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה כינה "השדה של הייצור
התרבותי".ניתוח האומר כי הצלחה ב"שדה התרבותי" מצריכה יכולות
"פוליטית","דיפלומטית" וניצול נבון של "קשרים" כדי להתנהל ב"שדה"
הזה,וכן הכרה בחשיבותו של המוצא הסוציו-אקונומי של הסופר להצלחה בו. מסתבר כי האיכות
הספרותית לבדה אינה מספיקה.

מרטין שכמעט ונואש מכישלונותיו הספרותיים החוזרים
ונשנים ,מצליח לבסוף להבקיע את חומות הממסד הספרותי,יצירותיו מתחילות להתפרסם טיפין
טיפין עד היותו סופר מפורסם,עשיר מאוד ומקובל חברתית.
במצב שכזה מבקשת רות לחזור
אל חייו -אבל הוא דוחה אותה בטיעון שהיא והוריה סרבו לקשר ביניהם כשהיה עני,חסר- מקצוע
ובן מעמד חברתי נמוך מהם,ועכשיו משהוא מפורסם ,עשיר ומחוזר בקרב דרגי החברה הגבוהה -הם
רוצים בו כחתן בעל תווית איכותית לשידוך .

מרטין בשיא פרסומו ועושרו נקלע
לדיכאון נפשי שבו הוא מאבד כל עניין באנשים ובכתיבה. שט בספינה לאיים הקרביים היכן
שפעם מצא את אושרו שם,אולם הוא לא מגיע לנמל האי.

עלילת רומן שכזה אפשר למצוא
למכביר ובאופן הקלישאי הזה בהרבה רומנים אחרים. אז מה עושה את הרומן -"מרטין עדן "
למיוחד ושונה מהם?,תשובתי -שפת כתיבת הרומן.
גם אחרי 100 שנה הספר כתוב ממילים
,ממשפטים ומהצרופים המבניים שבהם, לשפה שיצרה אצלי תחושת קריאה ממקום של "גדול
מהחיים".לדעתי,גם בתקופתינו -קשה למצוא ספרים הכתובים באופן גאוני שכזה.

אין
ספק שגאוניות הכתיבה היא של ג'ק לונדון כסופר.
אולם מכיוון וקראתי את הספר בעברית
ובתרגום החדש ,
אני מניחה זר עלי -זית לראש -המתרגם הנפלא: עודד פלד,
{שתרגם גם את
הספר הנפלא "טוטם הזאב"}.יכולת תרגומו המקצועית ,ניסיונו רב- השנים בתחום ואופקיו
האינטלקטואליים הם שהגביהו את הרומן למחוזות חוויה נדירים והותירו אותי נעתקת -נשימה
במהלך הקריאה.

לספר נכתב אחרית- דבר מעולה ע"י מִלֵּאת שמיר-הפורשת את הרקע
הביוגרפי,החברתי והכלכלי לכתיבת היצירה הזאת.

יש לשבח גם את הוצאת "כרמל"
(בשיתוף "המפעל לתרגום ספרי מופת") על שיקוליה ואופקיה הספרותיים בהוצאת תרגום
מחודש לספר ,שלא יזכה ל"ככב " ברשימת רבי- המכר ולמרות זאת השקיעו מאמץ ספרותי
וכספי בהוצאתו.

עטיפת הספר הנה מיצירתו של הצייר האמריקאי- וינסלו הומר
{1836-1910}.הציור בשמו-"סחף העצים" מתאר בסגנון ריאליסטי- מלח הניצב מול הגלים
הסוערים עד שנדמה שתושיט ידך ותיגע בקצף גלי- הים הלבנים ,המלוחים,וברוח החזקה הנושבת
בם.


עודכנו לאחרונה: ראשון, 30 אפריל 2017 07:05

הרשמה לקבלת עדכונים

חיפוש באתר

חיפוש מתקדם