הדפסהמייל

נקודת שבירה

מחיר: ₪59.20
שאל שאלה על אודות הספר

פרולוג


פרולוג
"אתה מביא מזל"

הוויכוח היה תמיד זהה: מה עדיף – משמרת שקטה בלי שום פעילות, או משמרת עמוסה בתאונות דרכים, חולים ופציעות. אני העדפתי משמרות שקטות. אהבתי להגיע למרכז מד"א, לצפות בטלוויזיה ולדבר עם שאר המתנדבים. מבחינתי זה היה מקום מפלט מהלימודים ומהשחייה. אבל אני לא זוכר מתי הייתה לי משמרת שקטה כזו. תמיד היה איזה אירוע – תאונת דרכים, לידה, החייאה...

ביום חמישי בבוקר החלטתי לוותר על יום רביצה בבית ולהגיע למשמרת התנדבות במד"א. זו לא הייתה אחת המשמרות הקבועות שלי, אבל משהו הניע אותי בכלֿזאת לקום מוקדם בבוקר ולהגיע
בֿ11:00 לתחילת המשמרת.

אפרת, שעשתה איתי את קורס ההכשרה, כבר הייתה במקום, וכאשר ראתה אותי קיבלתי חיבוק לבבי ושטיפת מוח. "יאללה, איתי, אני מקווה שתהיה היום איזו תאונה, משהו... שלא הגענו סתם. אפילו רק לקחת זקנה לביתֿחולים. הכול אני מוכנה לעשות היום. לפני שבוע הייתה לי משמרת ולא קרה כלום, פשוט ישבנו וראינו טלוויזיה כל המשמרת. איזה שעמום, ואז איך שהחליפו אותנו הקפיצו את האמבולנס. לא עניין אותי שום דבר, עליתי על האמבולנס, השארתי את המחליף שלי ונסעתי. העברנו זקן אחד להדסה, ואז הוקפצנו לאישה ששברה את הרגל שלה ויצא לי לקבּע לה את הרגל. ממש התרגשתי. בקיצור, חזרתי באיזה שתיים בלילה... איזה מגניב, נכון? תגיד, איך החופש?"

"את רואה, מעביר במשמרות איתך."

"ישראל לאמבולנס," שמעתי את הכּריזה.

ישראל היה נהג האמבולנס שהיינו מצוּותים אליו במשמרת.

אפרת הסתכלה עלי וחיוך ממזרי עלה על שפתיה. "זה היה קצר. איתי, אתה מביא מזל... יאללה בלגן!"

בדרך לאמבולנס נשמעה שוב הכריזה במסדרונות: "אהרון לאמבולנס... יוחאי לאמבולנס... אוהד לאמבולנס..."

"קרה משהו!" אמרתי לאפרת כאשר פתחתי את דלת הרכב.

היא לא ענתה.

ראיתי את ישראל הנהג מגיע מתנשף, הכרס שלו מיטלטלת מצד לצד.

"אני רוצה להפעיל את הסירנה," אמרתי לו.

גם הוא לא ענה.

הוא נכנס לרכב, הפעיל את הסירנה ויצאנו לדרך. היינו ארבעה אמבולנסים בשיירה אחת אל מחוץ לירושלים.

"מה קרה?" שאלתי את ישראל.

"לא ברור. כנראה תאונת דרכים של אוטובוס בדרך לירושלים. הבנתי שהוא הידרדר לתהום."

עכשיו תורי היה לשתוק. גם אפרת המשיכה בשתיקתה הלא אופיינית. הלב שלי התחיל לפעום במהירות. נדרכתי והרגשתי את חום גופי עולה.

כעבור רבע שעה נעצר האמבולנס בצד כביש מספר 1. כבר היו שם כמה כלי רכב משטרתיים ואזרחיים שעצרו בשולי הדרך. ירדתי במהירות מהאמבולנס, לקחתי ליד את תיק העזרה הראשונה ורצתי לצדו השני של הכביש, מנצל את פקק התנועה שנוצר בכביש. רצתי למקום שבו נעלם מעקה הבטיחות ונעצרתי. השקפתי למטה וראיתי את האוטובוס רובץ לו בתהום, עולה בלהבות. ניסיתי לזהות את מספרו: קו 405. מסביבו היו שכובים עשרות אנשים. שמעתי את צעקותיהם לעזרה.

אפרת נעמדה לידי. "אלוהים ישמור, מה הולך כאן?"

דרדרתי את עצמי אל התהום, מבלי להשיב לה.

"חכה לי!" שמעתי את אפרת צורחת.

לא חיכיתי. נזכרתי במשפט הראשון שנאמר לי בקורס לגבי אירוע רב נפגעים – לא לעזור בשלב הראשון למי שצועק. אלה שלא צועקים זקוקים יותר לעזרה הראשונה.

המראה היה מחריד. עברתי בין פצועים והרוגים, מנסה לאתר מי מהם זקוק יותר לעזרה. רצתי לכיוון האוטובוס הבוער ונעצרתי כמה מטרים לפניו. לא יכולתי להמשיך, החום שרף את פני. רצתי מסביבו לראות האם נשארו לכודים בפנים. גם אם נשארו שם אנשים חיים, הבנתי מהר שאין לי סיכוי להציל אותם.

ניגשתי לאישה, בת חמישים בערך, שהייתה שרועה ללא הכרה על הקרקע בקרבת האוטובוס ודם רב ניגר מראשה. עצרתי את הדימום ביד אחת והוצאתי את התחבושת מהתיק ביד השנייה. הבטתי בפניה. הן נראו לי מוכרות, אך לא יכולתי לקשר בין הפנים לשֵם. הדימום התחיל להיעצר. בדקתי דופק ונשימה. לא הצלחתי להבחין באף אחד מהם. לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי בהחייאה.

שתי הנשמות, שלושים עיסויים, שתי הנשמות, שלושים עיסויים... הזיעה שלי נטפה על גופה. לא ראיתי שום תגובה. ככל שעברו הדקות כך עלה גם התסכול. הגברתי את הקצב ואת עוצמת העיסוי.

"כמה זמן אתה כבר איתה?" שמעתי קול מאחורי.

"יותר מעשר דקות," עניתי תוך כדי עיסוי.

"עצור. תן לי לבדוק אותה. נראה לי שזה מיותר, היא כבר מתה. צריך לעזור לאחרים."

הבחור הצעיר הציג את עצמו כרופא, בדק אותה ואחרי שלושים שניות אמר לי, "היא מתה."

ניסיתי להסדיר את נשימתי, אבל לא הצלחתי. הדמעות החלו להציף את עיני. לא נתתי להן להשתלט. ניגבתי במהירות את אלו שהצליחו להתמלט.

"עשית מה שיכולת. לך תעזור לאחרים."

ידי ובגדי היו מגואלים בדם. הלכתי לחפש פצועים. בדרך פגשתי את אפרת. ראיתי אותה רוכנת ומנסה לעצור דימום בשארית רגל של פצוע.

"את בסדר?" שאלתי.

אפרת הסתובבה אלי. ראיתי את פניה היפות כבויות ומרוחות בדם. שׂערה היה פרוע וידיה רעדו. "איך אני עוצרת את זה? אני לא מצליחה!" בכתה.

איתי צור

איתי צור, רס"ן במילואים, מ"פ לשעבר בתותחנים וכיום בתפקיד פיקודי ביחידה מסווגת בחיל האוויר, הנו מומחה לתקשורת בין-אישית לעסקים.

כתבה בבמחנה

כתבה שהתפרסמה בגיליון "במחנה" 16/08/2012

חלק א':

חלק ב':

 

 


ביקורות של חברי מועדון הקוראים:

ענתשובל  (שלישי, 24 יולי 2012)
דירוג:
קראתי את הספר בנשימה עצורה. ככל שהתקדמו הפרקים שבתי ואמרתי לעצמי "לא יתכן שכל זה
קורה לאדם אחד". הספר גורם לך להמשיך ולחשוב על הארועים, גם לאחר שאתה מניח אותו מידך.
אותי הספר גם "זרק" שנים רבות אחורה, לתקופת שרותי הצבאי, עת קיבלתי את הידיעה ש"ירון"
התאבד במהלך קורס חובלים. "ירון" היה בן שכבתי בהרצליה ודבר התאבדותו היכה את כולנו
בתדהמה. היה מרתק לקרוא את נקודת המבט של איתי בטרגדיה הזו. כמה שהמדינה שלנו קטנה
ובסוף הכל מתחבר... למרות העצב שבאירועים המתוארים, יש בספר גם הרבה הומור. מומלץ
בהחלט.


נעמי לביא  (שני, 23 יולי 2012)
דירוג:
קראתי בנשימה אחת את החויות ,חלקן קשות ןאפילו הזויות שאליהן נחשף איתי כנער צעיר
במהלך השרות הצבאי. איתי מאפשר לנו,כחברה,לבחון בעין בקורתית את "התרבות הצהלית",שבה
לוקחים חלק ילדינו.וכל זאת -בלשון צהלית ובסגנון מינימליסטי-תוך סיפור ארועים שבהם
לקח חלק בשרותו הסדיר. התהום הפעורה בין אישיותו הרגישה של הכותב,המבצבצת בין השורות,
בנגיעת קולמוס,כאלו אקראית,ובין ה"קודים הצבאיים"הקשוחים העוסקים רק בהכשרה פיזית
שלהחיל למשימותיו ובין נפשו של החיל שממנה מתעלמים לחלוטין,מטלטלת את הקורא. כתיבה
זאת נותנת לספר מימד אנושי מצמרר. מצפוני, אינו מהסס לחשוף בספר גם את
"כשלונותיו"הצבאיים."המצ'ואיזם הישראלי" ממנו והלאה. הקריאה בספר קולחת , סוחפת
ומזמינה ל"בדק בית"בהתנהלות הצהלית לחילים-כאן ועכשו. אהבתי. נעמי לביא. ,


בתיה  (שני, 23 יולי 2012)
דירוג:
עם קריאה ראשונה על החוויות שעברו על איתי בצבא, הייתי מלאת עצב. בהמשך הקריאה, מפח
הנפש שלי מהאירועים שעברו על איתי התחלף בהתבוננות בדמותו ובאישיותו המיוחדת. התגלתה
לי נשמה רגישה שהמחישה לי מציאות של יחיד השורד בשדה חתחתים קשה מנשוא. נוכחתי כי
איתי,האדם והחייל,מצליח להתמודד ולשמור על רגישות, תמימות וטוהר. זאת בעת שהעולם עליו
התחנך מתרסק מבחינה מוראלית והתנהגותית. ספר שנקרא בנשימה אחת.


עינת ויצמן  (ראשון, 15 יולי 2012)
דירוג:
במשך שלוש שנים שחקתי בתאטרון הקאמרי בהצגה שהייתה שלגר. ערב ערב התכנסנו להקת
השחקנים והעלנו את אותה ההצגה. יש לי הרבה זכרונות מאותה התקופה, אבל הדבר אותו אני
זוכרת היטב הוא הסקרנות לגבי חדר ההלבשה של הגברים. את חדר ההלבשה של הנשים הכרתי
היטב, על כל השיחות, הסודות, המריבות, החברויות והסודות. אבל מה הולך שם אצל הבנים
לעזאזל? כמובן שבכל פעם שביקרתי שם האינטראקציה כולה השתנתה כי אישה נכחה בחדר. אבל
העניין והסקרנות שלי לגבי עולמם של הגברים נותרו לא פתורים. rnrnכשקראתי את ספרו של
איתי נזכרתי בתחושה הזו ונזכרתי בה כי הרגשתי לראשונה, תוך כדי קריאה, שמישהו נותן לי
חרך הצצה לתוך עולמם האקסקלוסיבי של הגברים. מעבר לסקרנות האישית (ואגב גם
האינטלקטואלית שכן את עבודת התזה שלי כתבתי על אינטראקציה בין נשים) מצאתי בספרו של
איתי את כרטיס הכניסה לישראליות- החוויה הצבאית שהיא למעשה המפתח לעיצוב הגבריות
המקומית: לשיחות, לרגשות, להתלבטויות, לחוויות, לכאבים. שהרי תקופת השירות הצבאי, על כל
האבסורדיות המתקיימים בה, מותירה את רישומה על נפש האדם היחיד ועל החברה כולה.rnrnכאן,
למעשה טמון כוחו של הספר וקריאה מושכלת בו תמצא את הכלים לפיענוח הצופן של החברה שלנו.
לא מדובר על אידיאולוגיות גדולות ורעיונות נשגבים, להיפך- מדובר על היומיום החמקמק,
היומיום הבלתי נראה דרכו ניתן להבין את החוקים וסדירויות של התרבות שלנו. rnrnבשיחה עם
איתי שאלתי אותו למה בעצם לא כתב רפלקסיה על התקופה מנקודת מבטו היום, מצאת כמעט עשרים
שנה ובהיותו אב לילדים שעתידים גם הם לשרת בצבא. הוא ענה לי שניסה לתעד את החוויה כפי
שהיא שהיתה וכפי שנחוותה אז בעינים של נער בן שמונה עשרה. אני חושבת שזו בחירה מענינת
ואכן קיבלתי הצצה לתוך נפשו של איתי הנער ודרכו אל אחורי הקלעים של החויה הישראלית.rn


royroy  (ראשון, 15 יולי 2012)
דירוג:
וואוו...קניתי את הספר הזה והתחלתי לקרוא אותו אתמול בערב. בארבע בבוקר הערתי את אשתי
והכרחתי אותה לקרוא אותו...זהו ספר קולח, מדהים ומזעזע (במובן החיובי). הסיפורים שם
מדהימים ומראים לנו מה עובר על עם הילדים שלנו שהולכים לצבא. אני מקווה שהצבא שלנו
הסיק מסקנות מאז. מסופקני. תודה להוצאת כרמל על הוצאת הספר הזה! אני ממליץ עליו בחום!!


_MORE
עודכנו לאחרונה: ראשון, 26 מרץ 2017 18:52

הרשמה לקבלת עדכונים

חיפוש באתר

חיפוש מתקדם