הדפסהמייל

סלסטינו לפני השחר

מחיר: ₪67.20
שאל שאלה על אודות הספר

על התרגום

תרגם מספרדית: אורי בן-דוד
אחרית דבר מאת פרופ' רות פיין

על התרגום:

 מורכבות התרגום של סלסטינו לפני השחר באה לידי ביטוי כבר בכותרת הרומן. השם סלסטינו מעורר אצל דוברי הספרדית אסוציאציה מידית למילים celestial (שמֵימי) ו- celeste (תכוֹל); ומאחר שגם בספרדית "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", הרי שבכותרת הספר נוכח אוקסימורון, אשר הינו נהיר יותר לדוברי הספרדית מלדוברי העברית. בעת קריאת הרומן מתחוור תפקידה התמטי המשמעותי של סתירה פנימית זו בחוויית החיים של הגיבור.

עיקר הקושי בתרגום הספר נעוץ בקולו הייחודי של המספר-ילד, אשר מגולל בפנינו, הקוראים, את מציאות חייו. העוצמה הפיוטית הרבה של הרומן נובעת במידה רבה דווקא מן הפשטות והתמימות של קול המספר – הנְגדה שאיננה רק הכרעה סגנונית, כי אם בחירה בעלת משמעות פואטית עמוקה. מציאת המִשלב הלשוני המתאים היא, לפיכך, הבחירה החשובה ביותר של המתרגם בבואו לשחזר בעברית את הקסם שמייצר ריינלדו ארנס באמצעות שפתו המיוחדת של הרומן.

על מנת להצליח במשימה זו, על המתרגם להיאבק בנטיית ה"הגבהה" של העברית הכתובה, כלומר לעמוד בפיתוי להשתמש בעברית התקנית השגורה בדרך כלל ב"ספרות היפה". על המאבק התרגומי הזה מקשים מִספר אלמנטים ייחודיים אשר נוכחים ברומן, ובראשם המקום והתקופה המשמשים לו רקע. סביבת הכפר הקובני הנידח ממלאת תפקיד מרכזי בעולמו הפיזי והפנימי של המספר; זוהי סביבה שופעת בעלי חיים, עצים, צמחים וגידולים חקלאיים, אשר רבים מהם אינם מוכרים כלל לקורא הישראלי. בעוד המושגים הללו שגורים על לשון החקלאים הפשוטים מן הכפר הקובני, ועל כן משתלבים בטבעיות במשלב הלשוני של הרומן בספרדית, הרי שבעברית רבים מן המושגים הללו קיימים רק במשלב גבוה יותר, ותרגום מדויק שלהם עלול לפגום באמינות הלשונית של הטקסט. בנוסף, לרבים מן השמות והמושגים הללו אין כלל מונחים מקבילים בעברית.

מורכבויות נוספות נובעות אף הן מן המקום, מהתקופה ומהסביבה הסוציו-אקונומית: שילובם בטקסט של שירי ילדים, סיפורים ומשחקים מעולמו של מי שגדל בקובה בשנות השישים; ריבוי השימוש בסלנג קובני (ובכלל זאת קללות רבות); מילים מומצאות, משחקי מילים וחידודים לשוניים של המספר.

על מנת להתגבר על הקשיים הללו ולעשות צדק עם קולה הייחודי של היצירה, עושה התרגום לעברית שימוש במשלב אחיד ובעברית פשוטה וקולחת (גם אם לא תמיד תקנית). כדי לשמור על נאמנות לרוח המקום והתקופה, מובאים מרבית שמות הצמחים, הציפורים, החרקים, העצים והפרחים – כמו גם המשחקים וסיפורי הילדים – בתעתיק לעברית של שמותיהם המקוריים; וכאשר סברתי שמשמעותם המדויקת חשובה לסיפור, הוספתי להם הערות בסיום הספר.

אני מקווה שהגרסה המובאת כעת בפני קוראי העברית מצליחה להעביר את הגוונים, הדקויות והעושר הלשוני של הרומן המופלא הזה, אשר לדעת רבים הוא אחד הטקסטים הטובים ביותר שנכתבו על אודות חוויית הילדות.

 אבקש להודות לאדוארדו טורס על סיועו בהבהרת מילים וביטויים קובניים; לפרופ' רות פיין, על היוזמה, התמיכה, הייעוץ והליווי הצמוד בתהליך התרגום, אשר בלעדיהם לא היה ספר זה רואה אור; וליותם זעירא, על תרומתו לנוסח העברי, על תמיכתו הבלתי מסויגת ועל שהוא שם בשבילי תמיד.

 

אורי בן-דוד
 

סלסטינו לפני השחר

אימא שלי יצאה ממש עכשיו מהבית. רצה החוצה, צורחת כמו משוגעת שהיא הולכת לקפוץ לבאר. אני רואה את אימא שלי בקרקעית הבאר. אני רואה אותה צפה על המים הירקרקים, המלאים בעלי שלכת. אני מתחיל לרוץ לכיוון החצר, שם נמצאת הבאר, עם השפה הכמעט מתמוטטת שלה, שעשויה מענפים של אֵלת המסטיק.

אני מגיע בריצה ומציץ. אבל, כמו תמיד: רק אני נמצא שם למטה. אני מלמטה, משקיף על עצמי כלפי מעלה. אני, שנעלם ברגע שאני יורק אל המים הירקרקים.

אימא, זאת לא הפעם הראשונה שאת מרמה אותי: כל יום את אומרת שאת הולכת לקפוץ ראש אל הבאר, וכלום. אף פעם אַת לא עושה את זה. את חושבת שאת הולכת לשגע אותי, שאתחיל לרוץ מהבית אל הבאר ומהבאר אל הבית. לא. כבר התעייפתי מזה. אל תקפצי אם את לא רוצה. אבל גם אל תגידי שאת הולכת לעשות את זה, אם בסוף את לא באמת מתכוונת לזה.

אנחנו בוכים מאחורי סבך המאיאס העתיק. אימא שלי ואני, בוכים. הלטאות גדולות מאוד בתוך הסבך הזה. הייתם צריכים לראות אותן! ללטאות כאן יש צורות שונות. הרגע ראיתי אחת עם שני ראשים. שני ראשים יש ללטאה הזאת שזוחלת כאן.

רוב הלטאות האלה מכירות אותי ושונאות אותי. אני יודע שהן שונאות אותי, ושהן מחכות ליום... "זונות!" אני אומר להן ומנגב את העיניים. ואז אני תופס מקל והולך להפיל אותן. אבל הן מבינות יותר ממה שחושבים, וברגע שהן רואות אותי הן מפסיקות לבכות, נכנסות לתוך הסבך ונעלמות. הזעם שמתעורר בי, זה בגלל שאני יודע שהן מסתכלות עלי ואני לא יכול לראות אותן, ואני מחפש אותן ולא מוצא. אולי הן צוחקות עלי.

בסוף אני תופס אחת. אני מוריד עליה את המקל וחותך אותה לשניים. אבל היא נשארת בחיים, וחצי אחד שלה בורח בריצה בזמן שהחצי השני מתחיל לקפוץ מולי, כאילו אומר לי: אל תחשוב, טמבל, שאותי הורגים כל כך בקלות.

"חיה!" אומרת לי אימא שלי, וזורקת עלי אבן שפוגעת לי בראש. "תעזוב את הלטאות המסכנות שיחיו בשקט!" הראש שלי נפתח לשני חצאים, ואחד מהם בורח משם בריצה. השני נשאר מול אימא שלי. רוקד. רוקד. רוקד.

ביקורות של חברי מועדון הקוראים:

על ספר זה לא נכתבה עדיין חוות דעת
יש להתחבר על מנת לחוות דעה על הספר
עודכנו לאחרונה: ראשון, 26 מרץ 2017 18:53

הרשמה לקבלת עדכונים

חיפוש באתר

חיפוש מתקדם