הדפסהמייל

כתבי הגות

מחיר: ₪107.10
שאל שאלה על אודות הספר

גב הספר

בקובץ זה ימצא הקורא העברי לראשונה שורה של כתבי הגות שיצאו מתחת ידו של לב ניקולאייביץ' טולסטוי (1910-1828) בשלושת העשורים האחרונים לחייו. הקובץ מורכב משלושה חלקים: בחלק הראשון כלולים "וידוי" המפורסם ומסכתות דתיות-פילוסופיות נוספות של טולסטוי; בחלק השני מובאות דוגמאות של פובליציסטיקה פרי עטו ובחלק השלישי נמצא מבחר טקסטים שבהם באה לידי ביטוי התייחסותו המורכבת לשאלה היהודית.

במוקד החשיבה של טולסטוי עמדה תמיד השאלה המעסיקה רבים גם היום: איך יכול האדם – כפרט וככלל – להתגבר על הרוע, על האלימות, על המופקרות, על הסבל, על חוסר המשמעות בחיים ועל המוות. הטקסטים שנכללו בקובץ זה מאפשרים לקורא לגבש מושג כוללני ויסודי דיו – אם כי לא ממצה – לגבי תשובתו של טולסטוי על השאלה הזאת.

טולסטוי היה אדם רב-פנים – "אדם-תזמורת", על פי אפיונו הקולע של מקסים גורקי; קשה, אך תמיד מעניין, לעקוב אחר "תנועת" חשיבתו. קסם מיוחד במינו, שדבר לא ישווה לו, קורן מאישיותו של טולסטוי ואצור ביצירותיו. הקורא של ספר זה יזכה בהזדמנות נוספת להיווכח בכך.

דינה מרקון היא מתרגמת הספר וּולַדימיר פַּפֶּרני, מאוניברסיטת חיפה, הוא העורך המדעי וכותב המבואות.

דאנאקוד: 249-50331
מסת"ב: 978-965-540-513-2
תאריך יציאה: נובמבר 2015

וידוי

הוטבלתי וחונכתי כבן לדת נוצרית פרבוסלבית. הורו לי את האמונה הזאת מילדותי, ובכל שנות בחרותי ונעוריי. אך כאשר בהיותי בן שמונה עשרה סיימתי את שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה, כבר לא האמנתי בדבר ממה שלימדוני.

אם לשפוט לפי זיכרונות אחדים, אף מעולם לא האמנתי ברצינות, אלא רק רחשתי אמון למה שלימדוני ולאמונה שהטיפו לה המבוגרים; אך האמון הזה היה רופף מאוד.

אני זוכר שכשהייתי בן אחת עשרה בערך, ילד אחד שכבר מת מזמן, ווֹלוֹדינְקָה מ. שלמד בגימנסיה, הכריז באוזנינו בבואו אלינו ביום ראשון, כחידוש מרעיש אחרון, על התגלית שנעשתה בגימנסיה. עיקרה של התגלית היה בכך שאין אלוהים, ושכל מה מלמדים אותנו אינו אלא בדיה (זה היה בשנת 1838). אני זוכר שאחיי הבכורים גילו עניין בבשורה הזאת וקראו גם לי להיוועצות. כולנו, זכורני, נמלאנו חיים וקיבלנו את הבשורה הזאת כדברֿמה מרתק מאוד ואפשרי בהחלט.

עוד אני זוכר, שכאשר אחי הבכור דְמיטְרִי, בהיותו באוניברסיטה, התמסר פתאום לאמונה בלהט שניחן בו מטבע ברייתו והחל ללכת לכל התפילות בציבור, לצום ולנהל חיים טהורים ומוסריים, הרי כולנו, ואפילו המבוגרים, שמנו אותו ללעג ללא הרף ומשום מה הדבקנו לו את הכינוי נוח. זכורני, שכאשר מוּסיןֿפּוּשְׁקין, אשר היה אז מפקח אוניברסיטת קאזאן, הזמין אותנו אליו לרקוד, הוא הפציר בבדיחות הדעת גם באחי, אשר דחה את הצעתו, לבוא בנימוק שגם דוד המלך ריקד לפני ארון הברית. הזדהיתי אז עם ההלצות האלה של המבוגרים והסקתי מהן מסקנה שצריך ללמוד את הקָטֶכיזְם,[1] צריך לבקר בכנסייה, אך אל לנו להתייחס לכל אלה ברצינות רבה מדי. עוד אני זוכר, שבהיותי צעיר מאוד קראתי את ווֹלטֶר, וחידודיו לא זאת בלבד שלא עוררו בי התרעמות, אלא אף שעשעו אותי מאוד.

הסתלקותי מן האמונה התרחשה בקרבי בדיוק כשם שהיא התרחשה, ומתרחשת כיום, בקרב כל בני האדם בעלי דפוסי השכלה כשלנו. היא מתרחשת, כמדומני, ברוב המקרים כך: בני אדם חיים כמו שחיים כולם, וכולם חיים בהתבסס על יסודות שלא זאת בלבד שאין להם שום דבר מן המשותף עם עיקרי האמונה, אלא על פי רוב הם הפוכים בתכלית. עיקרי האמונה אינם חלק מהחיים, לעולם אין מזדמן לנו להיתקל בהם במגעינו עם בני אדם אחרים, איש גם אינו נדרש להתמודד איתם בחייו שלו. לעיקרי האמונה האלה מטיפים אֵי שם, במרחק רב מן החיים ובלא קשר אליהם. אם אתה נתקל בהם, אזי רק כבתופעה חיצונית, שאין בינה לבין החיים ולא כלום.

על פי חייו של אדם, על פי מעשיו, כאז כן היום, אין לדעת כלל אם הוא מאמין או לא. גם אם ישנו הבדל בין המחזיקים במוצהר בדת הפרבוסלבית לבין השוללים אותה, הרי אינו לטובת הראשונים. כאז כן היום, הכרה ודבקות מוצהרות בפרבוסלביות אפשר למצוא על פי רוב בבני אדם קהי תפיסה, אכזריים ולא מוסריים, הרואים את עצמם כחשובים מאוד. ואילו חוכמה, הגינות, יושר, טוב לב ומוסריות מצויים על פי רוב בבני אדם שמעידים על עצמם כמי שאינם מאמינים.

בבתי ספר מלמדים את הקָטֶכיזְם ושולחים את התלמידים לכנסייה; פְּקידים נדרשים להביא אישורים על כך שהשתתפו בטקס סעודת האדון. אך אדם מן החוג שלנו, שאינו לומד עוד ואינו בשירות המדינה, יכול היום, ועל אחת כמה וכמה בימים עברו, לחיות עשרות שנים בלי להיזכר ולוּ פעם אחת שהוא חי בקרב נוצרים, ונחשב גם הוא כמי שמחזיק באמונה נוצרית פרבוסלבית.

אם כן, כאז כן גם היום, אמונה שאדם קיבל מתוך אמון והוסיף להחזיק בה תחת לחץ חיצוני, מתמוססת מעטֿמעט בהשפעת ידע וניסיון חיים הנוגדים את האמונה, ולעתים קרובות מאוד האדם חי שנים ארוכות ומדמה לחשוב שהאמונה שנמסרה לו מילדות שלמה בקרבו, אף שמזמן לא נותר ממנה זכר.

סיפר לי ס., אדם חכם ואוהב אמת, איך הוא הפסיק להאמין. כבר בהיותו כבן עשרים ושש, פעם, בעת לינת לילה במסע ציד, על פי הרגל ישן שאימץ לו מילדות, עמד בערב לתפילה. אחיו הבכור, שהיה איתו במסע הציד, שכב על ערימת החציר והביט בו. כשס. סיים והתכונן לשכב לישון, אמר לו אחיו: "אתה עדיין עושה את זה?" יותר לא אמרו זה לזה דבר. מאותו היום חדל ס. לעמוד לתפילה ולבקר בכנסייה. והנה, כבר שלושים שנה שאינו מתפלל, אינו משתתף בטקס סעודת האדון ואינו מבקר בכנסייה. זאת, לא מפני שידע את ההשקפות של אחיו וחָבַר אליהן, ולא מפני שגמר אומר בלבו, אלא רק מפני שהדברים של אחיו היו משולים לדחיפת אצבע קלה בקיר שעמד לקרוס תחת כובדוֿשלו. היתה בדברים האלה הצבעה על כך, שהמקום שחשב שיש בו אמונה כבר מזמן ריק ממנה, ולכן המילים שהוא אומר, וההצטלבויות, והקידות שהוא קד בשעת עמידתו בתפילה הנָּן פעולות שאין בהן כל טעם. משהכיר בחוסר הטעם שבהן, לא היה מסוגל עוד להמשיך בכך.

כך קרה וכך קורה, אני סבור, לרובם המכריע של בני אדם. כוונתי לבני אדם בעלי השכלה כשלנו, כוונתי לבני אדם הדוברים אמת בלבבם, ולא לאלה שעושים את עצם נושא האמונה אמצעי להשגת מטרות ארעיות כלשהן, יהיו אשר יהיו (בני אדם אלה הם כופרים מן היסוד, מפני שאם האמונה היא בשבילם אמצעי להשגת מטרות כלשהן בחיים הארציים, הרי ודאי אין זאת אמונה). בני אדם בעלי השכלה כשלנו נמצאים במצב, שאור הידע והחיים מוססו את המבנה המלאכותי, והם כבר הבחינו בכך ופינו את המקום, או עדיין לא הבחינו בכך.

האמונה שניטעה בי מילדות נעלמה בקרבי בדיוק כמו בקרבם של בני אדם אחרים, בהבדל אחד, והוא שהיות שמוקדם מאוד התחלתי להרבות בקריאה ולחשוב, הרי ההתכחשות שלי לאמונה שהרביצו בי נעשתה מוקדם מאוד עניין שבהכרה. מגיל שש עשרה חדלתי לעמוד לתפילה והפסקתי מיוזמתיֿ
שלי לבקר בכנסייה ולצום. הפסקתי להאמין במה שניטע בי מילדות, אבל האמנתי במשהו. במה האמנתי, בשום אופן לא הייתי יכול לומר זאת. האמנתי באלוהים, או ליתר דיוק, לא שללתי את קיומו של אלוהים, אבל איזה אלוהים, לא הייתי יכול לומר זאת. לא שללתי גם את כריסטוס ואת תורתו, אך במה גלומה תורתו – גם זאת לא יכולתי לומר.

היום, כשאני נזכר באותה עת, אני רואה בבירור שאמונתי – מה שהניע את חיי לבד מאינסטינקטים חייתיים – אמונתי האמיתית היחידה באותה עת היתה אמונה בשכלול עצמי. אולם במה גלום השכלול העצמי ומטרתו מהי, לא הייתי יכול לומר זאת. התאמצתי להשתכלל מבחינה רוחנית – למדתי כל מה שהיה לאל ידי ללמוד ומה שהחיים כיוונו אותי אליו; התאמצתי לשכלל את כוח רצוני – קבעתי לעצמי כללים שהשתדלתי לנהוג לפיהם; שכללתי את עצמי מבחינה פיזית – טיפחתי את כוחי ואת זריזותי בתרגילים שונים והרגלתי את עצמי לכוח סבל ולאורך רוח בכך, שמנעתי מעצמי דברים אלה ואחרים. ראיתי בכל אלה דרכים לשכלול עצמי. הכול התחיל, כמובן, בשכלול עצמי מוסרי ורוחני, אך עד מהרה החליף אותו שכלול באשר הוא, כלומר, רצון להיות טוב יותר לא בעיני עצמי ובעיני אלוהים, אלא רצון להיות טוב יותר בעיני אנשים אחרים. מהר מאוד השאיפה הזאת להיות טוב יותר בעיני בני אדם התחלפה ברצון להיות חזק מבני אדם אחרים, כלומר, יותר מהולל, יותר חשוב ויותר עשיר מאחרים.

[1] קָטֶכיזְם – מקראה המציגה את עיקרי האמונה הנוצרית.

 

תרגום

תרגמה והוסיפה הערות

דינה מרקון

עריכה מדעית

ולדימיר פפרני

 

 

ביקורות של חברי מועדון הקוראים:

על ספר זה לא נכתבה עדיין חוות דעת
יש להתחבר על מנת לחוות דעה על הספר
עודכנו לאחרונה: רביעי, 29 מרץ 2017 09:14

הרשמה לקבלת עדכונים

חיפוש באתר

חיפוש מתקדם