הדפסהמייל

שני סיפורי מסע

מחיר: ₪67.20
שאל שאלה על אודות הספר

בוריס גֶרוּס

ויזת כניסה

אבי היה בן שלושים ושש וחמישים יום כשמצאו את גופתו בחדר האורחים של דירה, שחלונותיה פנו לכיוון החלונות של דירתו שלו, בבית רחב המידות ברחוב צ'לוּסקִינְצֶב 39. הוא היה תלוי על חוט דייגים שנקשר בוַו פלדה התלוי מהתקרה, ששימש מתלה לתאורת החדר, ונראה כי התמודד בכבוד הראוי לפלדה גם עם משימת החזקת גופו הנופל של גבר חסון גבה קומה. הפלדה עברה את מבחן האיכות, והתקרה של בית שנבנה לפני המהפכה הסוציאליסטית – כמעט ארבעה מטרים גובהה, גם היא הותירה מרחב ביצוע הגון לצניחה שכזו. כבר לא ניתן לומר – מי שנכנסו לחדר לבטח לא ייזכרו בפרט שולי כלֿכך – האם פניו היו מופנים כלפי החלון, והאם ניתן כלל לשער שהתמונה האחרונה שראה היה ערב מארס קר במיוחד, או שמבטו פנה לעבר כוננית הפרחים שעל אדן החלון. כילד אני שיחקתי בחדר ההוא בדירת השכנים, אני מניח שכבר ידעתי מה בדיוק התרחש שם, ועשור מאוחר יותר הכוננית עדיין עמדה שם.

מי שתמכו ברגליו חסרות החיים, דחפו את הגוף הרפה עדיין כלפי מעלה כדי להוריד מצווארו את חוט הדייגים האיתן, דרכו על נרות דולקים שהיו מפוזרים בחדר כולו – כמות בלתי אפשרית של נרות, שאבי הדליק בטרם צנח אל מותו משרפרף מעשה עבודת יד, שנח עתה באדישות לרגלי אבי התלוי. אנשי המשטרה שכבר הספיקו ללגום כמות מבוקרת של משקה בבית – לרגל יום האשה הבינלאומי – הוסיפו לדרוך על הנרות הבוערים ולפזר את השעווה המותכת, עד שבהמולה מישהו נזכר לכבות אותם ולמנוע שריפה.

הוא לא השאיר מכתב התאבדות, לא פתקה מקומטת ולא רֶמז – כשהוא צונח אל מותו לא היה לו מושג שכעבור תשעה חודשים בדיוק ייוולדו ילדיו – שני בנים חסונים, שצרחו את ייסורי הקיום החדש שלהם בחברותא, בבית היולדות מספר חמש שניצב בשדרה אודסאית מושלגת. הוא לא ידע שאשתו – מעתה אלמנתו – תגלה תוך חודשיים את דבר היותה בהריון, ותחליט ללדת – למרות היעדרו, או אולי בזכות היעדרו, כי הוא לא רצה ילדים. טרם נולדנו אני ואחי בצווחה איתנה, לא ידעו כלל שרחמה של אמי מצניע בתוכו תאומים. אמצעי האבחון הרפואי שעמדו לרשותו של אזרח סובייטי בן תמותה לא אפשרו לקבוע את מין היילוד טרם לידתו – הוא התגלה באופן טבעי לעיניה המאושרות של אמו, שילדה בהכרה וללא תרופות לשיכוך כאבים.

רומן וָטֶר

חובת השיבה

16.8.2005

"איני יכול לומר על עצמי שאינני יהודי מאמין", פוסק מ"צ באוזני, רגע לפני שמבטי נופל על שולחן המטבח בביתו, ועליו לוח חיתוך ללחם הגזור בדמותו של חזיר כרסתני. אור הבוקר חודר מבעד לחלונות המצועפים בווילונות חיוורים, ודרכם ניבט בניין חד קומתי בחצר הבית. אני בריגה.

היום מלאו חמש עשרה שנים ועוד יום למועד שבו התכנסנו ברציף תחנת הרכבת המרכזית של ריגה – מקצתנו מלווים ורובנו מוּעד לעזוב. בֿ1990 לא נפתחו עדיין טיסות ישירות בין לטביה לישראל; על כן נסענו למוסקבה, כעבור יומיים לוורשה ומשם – בהדרכתו של טיפוס תזזיתי בחליפה אפורה, נציג הסוכנות – לנמל התעופה בן גוריון. סופּר שאבי בכה כאשר הרכבת זזה ממקומה, ואילו אחי ואני ניסינו להפיק תענוג מהרפתקת המסע הגדולה, כדרכם של ילדים, בלי שנבין, או ננחש, כמה תהפוכות בחיינו יביא הבוקר ההוא לפני חמשֿעשרה שנים.

כשדובּר איתנו לראשונה על נסיעה לישראל, סברתי תחילה שהכוונה היא לטיול קצר, וכבר דמיינתי איך אחלק לחברי לכיתה מהפירות שאביא מנופי התפוזים והתמרים שראיתי באלבום המהודר על ישראל אשר הופיע אז בביתנו. את האלבום הזה הורי הביאו מביקורם הראשון בארץ בֿ1989, ביקור-גישוש, שרבים מיהודי בריה"מ ערכו באותה עת בשוקלם את מעשיהם הקרובים במדינה המתפרקת. אט אט התברר שהנסיעה תהיה לצמיתות, אבל לא עמדתי על משמעותה אלא לרגע יחיד בשעת ביןֿערביים אביבית בודדת. ישבנו, קבוצת חברים, באחת החצרות בשכונתנו, אולי בחצרנו שלנו, והבטתי לשנייה קלה בחברי הטוב ביותר, בחור לטבי ושמו פרידיס (Frīdis), המבוגר ממני בשנה, וחשבתי שעוד מעט לא אראה אותו יותר לעולם. ומיד סילקתי את המחשבה הזאת מראשי כבלתיֿמתקבלת על הדעת.

את "פְרידְקָה" אכן לא ראיתי יותר. הראשון במשפחתנו לשוב לביקור מולדת כעבור שנתיים היה אבי; תמורות גדולות ניצבו בפתח, כשנה לאחר שלטביה כבשה את עצמאותה מבריה"מ ופנתה במרץ הרסני למחיקת צללי עברה הסובייטי. סדר החיים שידענו עתיד היה להיעלם תוך זמן קצר, וביקור מהיר זה היה כדרישת שלום אחרונה מלטביה המוכרת לנו רגע לפני ששינתה את פניה. אבי פגש את פרידיס בביתנו לשעבר, צילם אותו ובחזרתו סיפר לי שפרידיס זכר אותי. מקץ שלוש שנים, בֿ1995, נסענו אמי ואני לביקור-שיבה בן שבוע. בעוברנו ליד הבית הצהובֿורוד בן חמש הקומות, שלא היה עוד ביתנו, הגיח מעבר לפינה וחלף עלֿפנינו בחור בלונדיני גבה קומה, שבאוזנו עגילים מכל הצורות והגדלים. הבחור לא זיכה אותנו אפילו בחצי מבט, ואני לא העזתי לעצור אותו אז ולשאול לשמו. כבר לא אדע אם דמותו שנעלמה כהרף עין בחצר, כלעומת שהופיעה, הייתה דמות אמת או שמא תעתוע.

עשר שנים מאוחר יותר אני עומד בחורשה קטנטנה מאחורי בית הספר שבפינת הרחובות צ'אקה (Čaka) ופרנאואס (Pērnavas), ריסי כבדים מטיסת הבוקר המוקדמת. קרני האור פורצות את עלוות העצים מבעד לכיפות הבצל של המנזר הפראבוסלאבי הסמוך לביתֿהספר. אם יוצאים מן החצר אל הרחוב, מוצאים תחנת מכונית חשמלית חדישה, שבצידה, כמזכרת מימים עברו – ספסל קרשים מרקיב, רעוע ומפורר למחצה, שממנו אספה אותי מדי בוקר לפני כעשרים שנה מכונית חשמלית, לקחת אותי אל גן הילדים, מרחק של כמה רְבָעים משם. שעת ההשכמה בחורף הייתה לפני עלות השחר, ובעומדי בקרון הנוסע הבטתי ברחוב המואר בזוהרם הצהוב של פנסי החשמל, אוחז בידה של אמי. כיום הספסל הזה נותר כפיסה תלושה מתוך ילדותי בסביבה שכבר שינתה כמה פנים ומסכות, מפני שאיש לא טרח לסלק אותו עד כה. כשאחזור בפעם הבאה, אולי הספסל כבר לא יהיה פה.

הראָיה צורבת הלב מכול לתמורה שהתחוללה על ריגה בשנות העצמאות האחרונות – היא ביתנו שלנו, שמספרו 146 ברחוב צ'אקה, העומד נוכח המנזר מעברו השני של הרחוב. אם בֿ1995 זכינו לטייל בחצר המפולשת, להיכנס אל חדר המדרגות, שקירותיו צבועים ירוק כהה ומעקותיו מצופים בלכּה, ואפילו להתייצב מול דלת דירתנו לשעבר (היד לא התרוממה ללחוץ על הפעמון), כעת אוכל לִצפות בביתי רק מן החוץ. הריבוי הטבעי בלטביה הולך ומצטמק, רכוש הכלל מופרט, ודירות ובתים מתרוקנים מיושביהם; הדירות בקומה הראשונה אוחדו לחנויות ושִׂבכות מתכת הותקנו בכניסות לחצר. נעולה גם הכניסה הראשית, ורק לדיירי הבניין זכות האחיזה במפתח. התבוננתי דרך הגדרות בצריפי העץ הנמוכים בחצר, אשר את גגותיהם דשנו בעקבינו כמעט מהיום שבו למדנו ללכת, עליהם שיחקנו ומהם התחרינו בקפיצה אל גושי השלג בחורף. כרעתי לשבת לפני השער ונוכחתי שהוא קל לפתיחה עלֿידי תחבולת אצבעות פשוטה. לרגע התפתיתי לפתוח אותו, אך ברגע זה התקרבה ופתחה אחת הדיירות את הכניסה הראשית במפתחה. לא העזתי לבקש ממנה להכניס אותי פנימה, והסתלקתי משם.

 

ביקורות של חברי מועדון הקוראים:

על ספר זה לא נכתבה עדיין חוות דעת
יש להתחבר על מנת לחוות דעה על הספר
עודכנו לאחרונה: רביעי, 29 מרץ 2017 09:16

הרשמה לקבלת עדכונים

חיפוש באתר

חיפוש מתקדם